ההפיכה הצבאית שהתרחשה במצרים בשנת 2013, כאשר שר ההגנה דאז עבד אלפתאח א-סיסי הדיח מהשלטון את הנשיא הנבחר מוחמד מורסי,איש תנועת "האחים המוסלמים" שנבחר כחוק, הפכה לאחד המקרים הבולטים במזרח התיכון של צבא שמפיל שלטון אזרחי ומקים סדר פוליטי חדש.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המודיעין האמריקני בוחן תרחישים שונים להפלת משטר ההיאתולות ובהם גם את השאלה האם מודל דומה למודל המצרי יכול להתרחש גם באיראן , כלומר, האם קבוצה מתוך הצבא הסדיר או "משמרות המהפכה" תוכל להפיל את משטר האייתוללות.
אולם, לדברי הגורמים הביטחוניים, בחינה מעמיקה של מבנה המשטר האיראני ושל יחסי הכוחות במערכת הביטחונית מראה כי מדובר בשני מקרים שונים לחלוטין, וכי התנאים שאפשרו את ההפיכה במצרים כמעט שאינם קיימים באיראן.
במצרים, הצבא הוא המוסד החזק ביותר במדינה מאז מהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952.
הצבא המצרי אינו רק כוח צבאי אלא גם גורם כלכלי ופוליטי מרכזי, כאשר פרץ המשבר בין שלטון "האחים המוסלמים" בראשות מוחמד מורסי לבין האופוזיציה, הצבא הצליח להציג את עצמו ככוח מייצב וכשחקן שיכול להכריע את המאבק.
העובדה כי המערכת הצבאית הייתה מאוחדת איפשרה לשר ההגנה, עבד אלפתאח א-סיסי, להוביל את המהלך כמעט ללא התנגדות משמעותית בתוך הצבא עצמו.
לעומת זאת, באיראן המבנה הביטחוני נבנה באופן מכוון כך שלא יאפשר לגוף צבאי אחד לצבור כוח מספיק להפלת המשטר. לצד הצבא הסדיר, הנקרא "הצבא האיראני של הרפובליקה האסלאמית", קיים גוף צבאי מקביל שחזק בהרבה מהצבא הסדיר שכל מטרותו היא להגן על משטר ההייאתולות, גוף זה נקרא "משמרות המהפכה".
"משמרות המהפכה" הוקמו לאחר המהפכה האסלאמית בשנת 1979 כדי להגן על המשטר האידאולוגי החדש מפני הפיכה צבאית אפשרית.
הם כפופים ישירות למנהיג העליון, ולא לממשלה או לנשיא.
המשמעות היא שכל ניסיון של הצבא הסדיר לפעול נגד המשטר ייתקל מיד במנגנון צבאי חזק אחר שתפקידו להגן על המשטר עצמו.
עוד אומרים הגורמים הביטחוניים כי הבדל חשוב נוסף הוא אופיו של המשטר. מצרים היא מדינה בעלת מערכת פוליטית חילונית יחסית שבה הצבא נתפס כגורם לאומי מעל לפוליטיקה המפלגתית, גם כאשר הצבא התערב בפוליטיקה, הוא הציג את עצמו כמגן המדינה ולא כמייצג אידאולוגיה מסוימת.
איראן, לעומת זאת, היא משטר מהפכני־אידאולוגי. מאז המהפכה האסלאמית שעשה רוחאללה חומייני בשנת 1979, המערכת הפוליטית בנויה כך שהכוח נמצא בידי המנהיג העליון שהינו איש דת בכיר והמוסדות הדתיים המקיפים אותו.
במצב כזה, הפיכה צבאית איננה רק מאבק על שליטה פוליטית אלא גם על עצם הלגיטימיות האידאולוגית של המשטר. המשמעות היא שהמערכת הביטחונית והדתית קשורות זו בזו באופן עמוק יותר מאשר במצרים.
גורם נוסף המקשה על תרחיש של הפיכה הוא כוחם הכלכלי של "משמרות המהפכה".
במהלך השנים הפכו "משמרות המהפכה לאימפריה כלכלית השולטת בתחומים רבים , מתעשיות ביטחוניות ועד פרויקטים של תשתיות ואנרגיה.
במצרים גם לצבא יש פעילות כלכלית נרחבת, אך היא איננה קשורה לאידאולוגיה של המשטר באותה מידה. באיראן, לעומת זאת, האליטה הביטחונית נהנית ישירות מהמשך קיומו של הסדר הפוליטי הקיים.
במצרים, כאשר פרצה המחאה נגד שלטונו של הנשיא מוחמד מורסי, מיליוני אזרחים יצאו לרחובות והצבא יכול היה להציג את עצמו כמי שמגיב ללחץ ציבורי רחב.
באיראן קיימים מנגנוני ביטחון פנימי שנועדו למנוע התפתחות של מצב כזה. לצד "משמרות המהפכה" פועלת גם המיליציה העממית הנקראת באסיג',המגויסת פעמים רבות לדיכוי מחאות ולשמירה על יציבות המשטר.
לסיכום,ההשוואה בין מצרים לאיראן מראה כי התנאים שאפשרו את ההפיכה במצרים כמעט שאינם מתקיימים באיראן.
בעוד שבמצרים פעל צבא מאוחד בעל מעמד מרכזי במדינה, באיראן קיימת מערכת ביטחונית מורכבת ומפוצלת שנבנתה במכוון כדי למנוע הפיכה צבאית.
בנוסף לכך, אופיו האידאולוגי של המשטר האיראני, כוחם הכלכלי והפוליטי של "משמרות המהפכה", ומנגנוני הביטחון הפנימיים החזקים , כל אלה יוצרים מערכת שמקשה מאוד על תרחיש של הפיכה בסגנון המצרי.
