הכרזת החות'ים בתימן על הצטרפותם למלחמה לצד איראן לא הפתיעה את ישראל, במערכת הביטחון הישראלית העריכו בסבירות גבוהה את האפשרות הזו ונערכו לכך בהתאם, כך אומר גורם מדיני בכיר.
אין מדובר בצעד טקטי נקודתי, אלא מהלך אסטרטגי בעל משמעות רחבה.
במשך חודש שלם שמרה הנהגת ארגון "אנצאר אללה" על עמדה זהירה, כמעט מהוססת, חרף הרטוריקה התומכת בציר ההתנגדות.
אולם, ברגע שבו התחדדה ההערכה כי העימות בין איראן לבין ישראל וארה"ב מתרחב למימדים אזוריים, השתנה גם חישוב הסיכונים.
הירי הראשון לעבר דרום ישראל, גם אם לא גרם לנזק ממשי, סימן את המעבר משלב ההצהרות לשלב הפעולה. בכך השלימו החות'ים את כניסתם של כלל מרכיבי "ציר ההתנגדות" למערכה, מהלך שמחזק את תחושת ההתלכדות האזורית סביב איראן, אך גם מעלה את רף הסיכון להסלמה רחבה.
להערכת גורמים ביטחוניים בכירים, למרות ההצהרות בתקשורת,יעדם המרכזי של החות'ים אינו בהכרח ישראל עצמה. הניסיון שנצבר בשנים האחרונות מצביע על כך שהכלי האפקטיבי ביותר שבידיהם הוא הפגיעה בחופש השיט בים האדום ובמצר באב אל-מנדב.
זהו עורק תחבורה קריטי לכלכלה העולמית, במיוחד לנפט ולסחורות בדרכן לאירופה, כל שיבוש, גם אם חלקי, מתורגם מיד לעלייה במחירי האנרגיה ולערעור שרשראות האספקה.
במציאות שבה מיצרי הורמוז כבר נתונים ללחצים, הפיכת באב אל-מנדב לזירת עימות פעילה מייצרת אפקט מצטבר בעל השלכות גלובליות.
מכאן, שהחות'ים פועלים למעשה בזירה שבה יתרונם היחסי גדול יותר, לא בעימות ישיר מול ישראל, אלא ביצירת לחץ עקיף על הכלכלה הבינלאומית.
קשה לנתק את מהלך החות'ים בתימן מהאסטרטגיה האיראנית הכוללת.
איראן מאותתת מזה זמן כי ביכולתה להרחיב את המערכה לזירות נוספות, מבלי להיכנס לעימות ישיר בכל אחת מהן. החות'ים, בהקשר זה, משמשים ככוח שליח, אך לא ככוח נטול שיקול דעת עצמאי.
איראן מתכננת תנועת מלקחיים במיצרי הרמוז ובמיצר באב אלמנדב כדי להחריף את המשבר בכלכלה העולמית בנסיון לעצור את המלחמה.
ההחלטה להצטרף למערכה כעת נובעת גם מהערכת מצב פנימית של הנהגת ארגון "אנצאר אללה", שלפיה המשך ההמתנה עלול לפגוע במעמדם בתוך ציר ההתנגדות. ההצטרפות מאפשרת להם לבסס מחדש את תפקידם כשחקן אזורי רלוונטי, ולא רק ככוח מקומי בזירה התימנית.
למרות הפוטנציאל לשיבוש, יש לזכור כי יכולותיהם הצבאיות של החות'ים מוגבלות. אין בידיהם שליטה ישירה על מיצר באב אל-מנדב, והם חסרים אמצעים ימיים מתקדמים שיאפשרו סגירה הרמטית של נתיבי השיט.
עם זאת, להערכת גורמים ביטחוניים, אין צורך בשליטה מלאה כדי לייצר אפקט משמעותי.
די במספר פגיעות ממוקדות, או אפילו באיום מתמשך, כדי לגרום לחברות ספנות לשנות מסלולים, להעלות מחירים ולהכניס את השווקים למצב של אי-ודאות.
במילים אחרות, הפער בין היכולת הצבאית לבין ההשפעה הכלכלית פועל לטובת החות'ים.
כניסת החות'ים למערכה אינה רק תוספת כוח צבאי התומך באיראן, אלא גם שינוי איכותי באופי העימות. היא פותחת חזית נוספת, ימית בעיקרה, ומעמיקה את הסיכון להתלקחות בזירות נוספות, מהמפרץ ועד הים האדום.
במקביל, היא מציבה בפני הקהילה הבינלאומית דילמה מורכבת: כיצד להגן על חופש השיט מבלי להיגרר למעורבות צבאית ישירה בתימן. היעדר קונצנזוס בינלאומי בסוגיה זו עלול דווקא לעודד המשך הסלמה, שכן הוא יוצר חלל שבו כל שחקן פועל על פי שיקוליו.
לסיכום,הצטרפות החות'ים בתימן למלחמה אינה מהלך מכריע בפני עצמו, אך היא בעלת משמעות מצטברת. מדובר בצעד שמחזק את האסטרטגיה האיראנית של הפעלת לחץ רב-זירתי, תוך ניצול נקודות תורפה בכלכלה העולמית.
גם אם השפעתו הישירה של הארגון על ישראל מוגבלת, תרומתו להרחבת מעגל העימות ולהעמקת אי-היציבות האזורית אינה מבוטלת. במציאות הנוכחית, די בכך כדי להפוך את המהלך מגורם משני למרכיב משמעותי במשוואה האסטרטגית הכוללת.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
