למעלה מ-40 ימים חלפו מאז חוסל המנהיג העליון של איראן עלי ח'מינאי בטהראן על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי והוא עדיין לא הובא לקבורה.
להערכת גורמים ביטחוניים, הקבורה מתעכבת על פי הנחיה של מוג'תבא ח'מינאי, המנהיג העליון החדש ובנו של עלי ח'מינאי שנפצע קשה בתקיפה,ושל הנהגת משמרות המהפכה, הם חוששים מפני תגובה ציבורית קשה שעלולה לערער את יציבות המשטר ושתסמל למעשה את תבוסתה של איראן במלחמה.
העיכוב בקבורה מנוגד להלכה המוסלמית, מוג'תבא ח'מינאי עדיין מחלים מהפציעות הקשות שהוא עבר וגורמים ביטחוניים מעריכים כי קריסת המשא ומתן בין איראן לארה"ב באסלאמאבאד והחשש מגל מחאה עממית גדול הביאו להקפאת אירועים ציבוריים גדולים במיוחד כאלה שנתונים למחלוקת.
עלי ח'מינאי נחשב לפני מותו כנציג אללה עלי אדמות ולדמות דתית שמקרבת את הגעת המשיח השיעי המכונה "המהדי".
להערכת הגורמים הביטחוניים,משמרות המהפכה ששולטים במדינה חוששים כי הלוויה המונית גדולה לעלי ח'מינאי עלולה להפוך למוקד של הפגנות ענק נגד השלטון.
הישרדות המשטר בכל מחיר היא העקרון שמוביל כיום את ההנהגה האיראנית, אומר גורם ביטחוני בכיר.
העיכוב בקבורתו של עלי ח'מינאי במדינה שבה הסמל הדתי שלטוני והמשטר כרוכים זה בזה, מעיד על כך שגם המוות איננו סוף, אלא שלב נוסף במאבק על שליטה, לגיטימציה והמשך הדרך.
דווקא משום כך, עצם הדחייה של רגע הקבורה עשויה ללמד יותר מכל נאום רשמי על מצבו האמיתי של המשטר בטהראן.
במסורת האסלאמית, קבורה מהירה היא כלל יסוד, סטייה ממנו, בוודאי כאשר מדובר בדמות הבכירה ביותר במדינה, אינה מקרית.
היא מעידה על כך שהמערכת עדיין לא השלימה את הפנמת האירוע, או ליתר דיוק, לא הצליחה להכריע כיצד לנהל את השלכותיו. מותו של עלי ח'מינאי אינו עוד חילופי גברי בצמרת, אלא רגע נדיר שבו מתערער הציר המרכזי שעליו נשען המשטר כולו.
המוסד של המנהיג העליון באיראן איננו רק תפקיד פוליטי, אלא מוקד סמכות דתית, ביטחונית ואידיאולוגית.
זהו הכוח שמאזן בין מוקדי הכוח השונים, ובראשם משמרות המהפכה, הממסד הדתי והמערכת הפוליטית. בהיעדר דמות מוסכמת שמסוגלת למלא את החלל הזה, כל אחד מן הגופים הללו עשוי לנסות למשוך את השמיכה לכיוונו. במצב כזה, גם הקבורה הופכת לכלי במאבק, שכן היא מסמנת את סיום העידן הקודם ופתיחת העידן הבא.
הגורמים הביטחוניים מעריכים כי לא מן הנמנע כי מאחורי הקלעים עדיין מתנהל מאבק שקט אך חריף על שאלת הירושה ואופי השלטון העתידי, האם יישמר המבנה הקיים, או שיחול בו שינוי שיחליש את מעמד המנהיג העליון לטובת מוקדי כוח אחרים.
כל עוד אין הכרעה, דחיית הקבורה מאפשרת למשטר לקנות זמן, לגבש הסכמות ולמנוע התפרצות גלויה של מחלוקות.
לצד השיקול הפנימי, ישנו גם המימד הציבורי. הלוויות באיראן הן אירועים המוניים, ולעיתים גם בלתי צפויים.
הן עשויות להפוך למפגן כוח של המשטר, אך גם לבמה למחאה. בעידן שבו הרחוב האיראני מתוח ומפולג, אין ודאות כי ההמונים יתייצבו רק כדי להפגין נאמנות. המשטר עשוי לחשוש מהפיכת ההלוויה לזירה של התפרקות שליטה, ולכן מעדיף לעכב עד שיוכל להבטיח שליטה מלאה בתמונה שתצא לעולם.
גם הנרטיב חשוב לא פחות מהשליטה בשטח. כיצד יוצג עלי ח'מינאי לציבור, כמנהיג שהוביל את איראן לעמידה איתנה מול ארה"ב וישראל, או כמי שהותיר אחריו משבר עמוק? מי יישא את ההספד המרכזי, ומה יהיו המסרים? כל אלו אינם פרטים טקסיים, אלא חלק ממאבק על עיצוב הזיכרון והתודעה, שממנו נגזרת גם הלגיטימציה של ההנהגה הבאה.
המשטר מעדיף לדחות את הקבורה עד שיבטיח שהמעבר יתבצע ללא זעזועים שיתורגמו ללחץ חיצוני או לניסיון לנצל את החולשה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
