בעוד ישראל מתקשה להתמודד עם סכנת רחפני הנפץ של חזבאללה, מדינות המפרץ מתקשות מאוד להתמודד עם תופעת הכטב"מים המדוייקים של איראן, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
לדבריהם, הכטב"מים האיראניים הפכו מגורם משני בזירה הצבאית לאחד האיומים המרכזיים על יציבות המפרץ. שרשרת האירועים בסעודיה ובאיחוד האמירויות בימים האחרונים, שבהם יורטו או חדרו כטב״מים לשטחן, מציבה שוב את סוגיית האיום האווירי הבלתי סימטרי במרכז הדיון הביטחוני של מדינות המפרץ.
בעבר נתפסו הכטב״מים ככלי עזר בלחימה, בעיקר לצורכי איסוף מודיעין או תקיפות נקודתיות. אולם בשנים האחרונות, וביתר שאת על רקע ההסלמה האזורית מאז תחילת 2026, הפכו הכטב״מים לכלי תקיפה זול, נגיש ורב שימושים שמאפשר לא רק פגיעה ישירה במטרות אסטרטגיות אלא גם יצירת עומס על מערכות ההגנה האווירית של מדינות המפרץ, כך מעריכים גורמים ביטחוניים.
האירועים האחרונים ממחישים דפוס פעולה חוזר, חדירות כטב״מים איראניים מכיוונים שונים, לעיתים תוך שימוש בנתיבים עקיפים כמו שטח עיראק או אזורים מרוחקים אחרים, מציבות אתגר מורכב במיוחד למערכות גילוי ויירוט.
גם כאשר רוב האיומים מיורטים בהצלחה, עצם היכולת לשגר אותם שוב ושוב יוצרת שחיקה מתמשכת במערכי ההגנה של מדינות המפרץ.
במקביל, הפגיעה בתשתיות רגישות או הסמיכות אליהן, כפי שקרה במקרה של מתקנים אסטרטגיים באיחוד האמירויות, מדגישה את הפוטנציאל ההרסני של כלי נשק אלה גם כאשר הפגיעה מוגבלת יחסית. עצם החדירה למרחב מוגן מייצרת השפעה פסיכולוגית, ביטחונית וכלכלית רחבה הרבה מעבר לנזק הפיזי הישיר.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי הבעיה המרכזית עבור מדינות המפרץ נעוצה בפער הכלכלי והמבצעי בעוד שייצור או הפעלה של כטב״מים פשוטים יחסית וזולים, יירוטם דורש מערכות מתקדמות ויקרות בהרבה. המשמעות היא מאבק מתמשך שבו הצד המגן נדרש להשקיע משאבים עצומים כדי להתמודד עם איומים בעלות נמוכה יחסית, מצב היוצר חוסר איזון מובנה לאורך זמן.
על רקע זה מתחדדת ההבנה כי האיום אינו מוגבל עוד למערכות טילים בליסטיים או כטב"מים, אלא מתרחב לעולם של לוחמה רשתית, שיבוש אלקטרוני ותקיפות רב שכבתיות. הכטב״מים אינם פועלים עוד ככלי בודד אלא כחלק ממערכה רחבה יותר שמטרתה לייצר עומס, בלבול ושחיקה של מערכות ההגנה.
מדינות המפרץ משקיעות בשנים האחרונות משאבים הולכים וגדלים בשדרוג מערכי ההגנה האווירית, פיתוח יכולות יירוט לטווח קצר, ושילוב טכנולוגיות מתקדמות של בינה מלאכותית ולוחמה אלקטרונית. לצד זאת מתרחבת גם מגמה של שיתופי פעולה בינלאומיים והסתייעות בניסיון שנצבר בזירות אחרות,כמו ישראל ואוקראינהף שבהן התמודדו עם איום דומה בהיקפים נרחבים.
עם זאת, נראה כי מדובר במרוץ טכנולוגי מתמשך שבו לכל פתרון הגנתי נוצר מענה התקפי חדש. המציאות הזו הופכת את הכטב״מים לא רק לאתגר טקטי אלא לסוגיה אסטרטגית ארוכת טווח, המחייבת חשיבה מחודשת על תפיסת הביטחון האזורית.
בסיכומו של דבר, אומרים גורמים ביטחוניים, הכטב״מים האיראניים ובעלי בריתם אינם עוד איום שולי או נקודתי. הם הפכו לכלי מרכזי בעימותים האזוריים ולגורם שמאתגר את היציבות הביטחונית במפרץ, תוך יצירת מציאות חדשה שבה שמיים פתוחים למחצה הם חלק בלתי נפרד ממערכת הלחימה המודרנית.
