המלחמה האחרונה בין איראן לבין ארה"ב וישראל תיזכר בהיסטוריה של המזרח התיכון כאחת מנקודות המפנה החשובות בתולדות הרפובליקה האסלאמית.
מעבר להשלכותיה הצבאיות, היא הציבה את המשטר בטהראן בפני הכרעות אסטרטגיות שיקבעו את אופייה של איראן בשנים הקרובות ואת מקומה במערכת האזורית המתהווה, כך מעריכים גורמים ביטחוניים בכירים.
בעוד ההנהגה האיראנית מנסה לשווק לציבור תמונת ניצחון ולהציג את עצמה כמי שעמדה בהצלחה מול לחץ צבאי חסר תקדים, המציאות מורכבת הרבה יותר. איראן אמנם שרדה את המלחמה ולא התמוטטה כפי שקיוו חלק מיריביה, אך היא יצאה ממנה מוחלשת מבחינה כלכלית, צבאית ופוליטית, ונאלצת כעת להתמודד עם אתגרים פנימיים וחיצוניים כבדי משקל.
בצמרת השלטון האיראנית התרחש במהלך המלחמה תהליך עמוק של שינוי.
התחזקותם של משמרות המהפכה ומנגנוני הביטחון כמו הבאסיג', לצד עליית כוחו של מוג'תבא ח'מינאי, מסמנת מעבר הדרגתי למודל של מדינת ביטחון ריכוזית יותר, שבה הממסד הצבאי והמודיעיני ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המדיניות הפנימית והחיצונית.
גורמים שונים באיראן רואים במלחמה הזדמנות לחזק את התהליך הזה. בדומה לאופן שבו מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים סייעה לבסס את אחיזת המשטר המהפכני במדינה, גם כעת מבקשת ההנהגה להשתמש באיום החיצוני כדי להגביר את הלכידות הפנימית ולהצדיק הידוק נוסף של מנגנוני הפיקוח והשליטה.
על פי גורמים ביטחוניים, התנאים כיום באיראן שונים באופן מהותי, המשטר החדש ניצב מול ציבור עייף ממשברים כלכליים, אינפלציה גבוהה, אבטלה גוברת ושחיקה מתמשכת באמון הציבור במוסדות המדינה. המלחמה אולי העניקה להנהגה מרווח נשימה זמני, אך היא לא פתרה את בעיות היסוד המאיימות על יציבות המשטר.
מאז הפסקת הלחימה מנסה ההנהגה האיראנית לבסס נרטיב חדש שלפיו איראן לא רק שרדה את המערכה, אלא הצליחה לכפות על יריביה מציאות אסטרטגית חדשה.
יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבאף, ובכירים נוספים מציגים את מזכר ההבנות עם ארה"ב כהוכחה לכך שוושינגטון נאלצה לסגת ממסלול העימות הישיר ולעבור למסלול של משא ומתן.
מבחינתם, עצם ההסכמה לפתוח מחדש את נתיבי השיט בהורמוז, להסיר חלק מהסנקציות ולאפשר גישה לנכסים איראניים מוקפאים, מהווה הישג מדיני וכלכלי משמעותי. בטהראן מדגישים כי הסוגיות המרכזיות מבחינתם, ובראשן תוכנית הטילים הבליסטייים והיכולות הגרעיניות העתידיות, טרם הוכרעו, ולכן אין מדובר בכניעה אלא בהפוגה שנועדה לאפשר לאיראן להתאושש ולחזק את עמדותיה.
להערכת גורמים ביטחוניים, אחת המסקנות המרכזיות שהסיקה איראן מהמלחמה היא הצורך להמשיך ולבסס את מה שהיא מכנה מערכת ההרתעה האזורית באמצעות עיקרון "אחדות הזירות".
לפי תפיסה זו, חזבאללה בלבנון, המיליציות הפרו-איראניות בעיראק, החות'ים בתימן וחמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה אינם רק שלוחות מקומיות, אלא חלק ממערך אסטרטגי אחד שנועד להגביל את חופש הפעולה של ישראל וארה"ב וליצור מאזן כוחות חדש במזרח התיכון.
המלחמה חיזקה בטהראן את ההכרה בחשיבותם של נתיבי השיט האסטרטגיים, ובראשם מצרי הורמוז ובאב אל-מנדב. בעיני ההנהגה האיראנית, היכולת לאיים על תנועת האנרגיה והמסחר העולמית מעניקה לה מנוף לחץ משמעותי על המערב ומגדילה את משקלה בזירה הבינלאומית.
למרות המכות שספג ציר ההתנגדות במהלך המלחמה, הזירה הלבנונית ממשיכה להיחשב בעיני טהראן כאבן יסוד בתפיסת הביטחון שלה.
מבחינת המשטר האיראני, חזבאללה הוא עדיין קו ההגנה הקדמי מול ישראל והנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלו במזרח התיכון. משום כך, כל הסדר אזורי שאינו מבטיח את המשך קיומו של הארגון ואת שימור כוחו הצבאי נתפס בטהראן כפגיעה באינטרסים החיוניים שלה.
זוהי גם אחת מנקודות החיכוך המרכזיות בין ישראל לארה"ב. בירושלים חוששים כי הרגיעה הזמנית תאפשר לחזבאללה ולאיראן לשקם יכולות צבאיות שנפגעו במהלך המלחמה ולחזור בעתיד לעמדת איום משמעותית.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי המלחמה המחישה להנהגה האיראנית כי לא ניתן להסתמך רק על כוח צבאי. לכן פועלת טהראן במקביל לחיזוק יחסיה עם סין ורוסיה ולהעמקת ערוצי הדיאלוג עם טורקיה וסעודיה.
מבחינתה, היעד הוא יצירת סדר אזורי חדש שבו לארה"ב ולישראל לא תהיה בלעדיות בקביעת כללי המשחק, ושבו מדינות האזור יוכלו לנהל את מחלוקותיהן באמצעות מנגנונים אזוריים.
אלא שהדרך למימוש החזון הזה רצופה מכשולים. הפערים בין האינטרסים של איראן, טורקיה וסעודיה עדיין עמוקים, והחשדנות ההדדית לא נעלמה.
המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן על הסכם הקבע הצפוי בחודשיים הקרובים יעסוק בסוגיות הרגישות ביותר, ובהן תוכנית הגרעין, הסנקציות, מנגנוני הפיקוח, הנכסים המוקפאים ועתיד ההשפעה האיראנית במזרח התיכון.
גורמים ביטחוניים מעריכים כי איראן תנסה לנצל את התקופה הקרובה כדי לשקם את כלכלתה, לחדש את כוחן של שלוחותיה האזוריות ולצבור זמן יקר. מנגד, ארה"ב וישראל ינסו למנוע ממנה להפוך את ההבנות הזמניות להישגים אסטרטגיים ארוכי טווח.
לדברי הגורמים הביטחוניים, המשטר בטהראן ניצב כיום בפני צומת דרכים חשובה, עליו להחליט אם להמשיך במדיניות העימות וההתבצרות הביטחונית, או לנסות להפוך את המשבר להזדמנות לשיקום פנימי ולפתיחת דף חדש מול האזור והעולם, גורמי מודיעין בישראל מזהים מגמה של המשטר הנוכחי להשתקם כלכלית וצבאית בתקופת כהונתו של הנשיא טראמפ ואחר כך לנסות ולפרוץ שוב לעבר הפצצה הגרעינית.
ההחלטות שיתקבלו בחודשים הקרובים יקבעו לא רק את עתיד הרפובליקה האסלאמית, אלא גם את פניו של המזרח התיכון בשנים הבאות.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
