הקריאות לנקמה שנשמעו בטקסי האבל באיראן לאחר מותו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי אינן רק תגובה רגשית לאירוע דרמטי,עבור המשטר האיראני מדובר באירוע בעל משמעות דתית, היסטורית ופוליטית עמוקה, המחובר לאחד המיתוסים המכוננים של השיעה ,קרב כרבלאא בשנת 680 לסה"נ ומורשתו של האימאם חוסיין, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
הקריאה השיעית העתיקה "יא לת'אראת אל-חוסיין" ("הוי לנוקמי חוסיין" ), אינה רק ביטוי של אבל.
במשך מאות שנים היא סימלה את התחושה כי עוול היסטורי מחייב תיקון וכי הדם שנשפך מחייב תגובה. הרפובליקה האסלאמית באיראן הפכה מאז המהפכה בשנת 1979 את הזיכרון הזה לכלי פוליטי, המציג את מאבקיה מול ארה"ב, ישראל ויריביה האזוריים כהמשך ישיר למאבקם של הקדושים השיעים נגד המדכאים.
לכן, מבחינת ההנהגה האיראנית, פגיעה במנהיג העליון אינה נתפסת רק כאובדן של אדם בכיר, אלא כפגיעה בסמל של המדינה המהפכנית ובזהותה. מצב כזה יוצר לחץ פנימי וחיצוני להוכיח כי איראן אינה נרתעת וכי ביכולתה לגבות מחיר מיריביה.
הפרשן הלבנוני רדואן א-סייד מצביע במאמר שפירסם בעיתון "אלקודס אלערבי" על מתח עמוק המלווה את איראן מאז המהפכה האסלאמית, המתח בין "היגיון המהפכה" לבין "היגיון המדינה".
מהפכה נשענת על אמונה, הקרבה, סמלים היסטוריים ונכונות לעימות. מדינה, לעומת זאת, נדרשת לקבל החלטות לפי אינטרסים, שיקולי עלות-תועלת וניהול סיכונים.
לדברי א-סייד, איראן הצליחה במשך שנים לשלב בין שני המרכיבים הללו, מצד אחד מדינה בעלת מוסדות, צבא ומשאבים ומצד שני תנועה אידאולוגית המונעת מתוך תפיסת מאבק מתמשך.
השילוב הזה אפשר לה לבנות השפעה אזורית באמצעות בעלי ברית כמו חיזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן.
אולם בשנים האחרונות ספגה איראן מכות קשות, פגיעה במערך בעלי בריתה, חיסולים של בכירים, עימותים ישירים עם ישראל וארה"ב, ולחצים כלכליים ופנימיים. במצב כזה, רעיון הנקמה הופך לא רק לכלי חוץ-מדיני אלא גם לכלי לשימור הלכידות בתוך המדינה.
מדוע איראן חייבת להגיב?
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים בסבירות גבוהה כי איראן מתקשה להרשות לעצמה לעבור בשתיקה על פגיעה במנהיגיה הבכירים.
ראשית, קיימת שאלת ההרתעה, אם יריביה של איראן יתרשמו כי ניתן לפגוע בצמרת השלטון ללא תגובה משמעותית, הדבר עלול לפגוע בדימוי הכוח של המשטר.
שנית, קיימת שאלת המעמד הפנימי, ההנהגה החדשה, ובמיוחד אם מדובר במוג'תבא ח'אמנאי בנו של המנהיג העליון הקודם שחוסל על ידי ישראל, תידרש להוכיח שהיא ממשיכה את דרכו של המנהיג הקודם ואינה נתפסת כחלשה.
שלישית, קיימת שאלת בעלי הברית באזור. איראן השקיעה שנים רבות בבניית "ציר ההתנגדות". ארגונים כמו חיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן בוחנים האם טהראן עדיין מסוגלת להוביל ולהגן על שותפיה.
לכן, היעדר תגובה עלול להיות מבחינת איראן לא רק ויתור על נקמה, אלא פגיעה במעמדה האזורי.
נקמה אינה חייבת להיות מיידית
למרות הלחץ, אומרים גורמים ביטחוניים, אין משמעות הדבר שאיראן תפעל במהירות או באופן בלתי מחושב.
מנקודת מבט אסטרטגית, תגובה כושלת עלולה לגרום נזק גדול יותר מאשר המתנה. הנהגת איראן תצטרך לשקול כיצד להשיג הישג שייראה משמעותי, אך מבלי לגרור את המדינה למלחמה כוללת שאינה מעוניינת בה.
הניסיון ההיסטורי מלמד כי איראן אינה תמיד מגיבה מיד. לעיתים היא ממתינה, בונה יכולות, בוחרת את הזירה ואת העיתוי ומנסה לייצר תגובה שתשיג השפעה ארוכת טווח.
לכן, מעריכים גורמים ביטחוניים, גם אם לא תתרחש תגובה מיידית, אין פירוש הדבר שהרעיון נזנח. מבחינת המשטר האיראני, זמן יכול להיות חלק מהאסטרטגיה.
אילו אפשרויות עומדות בפני איראן?
איראן תשקול מגוון אפשרויות , החל מפעילות דרך בעלי בריתה האזוריים, דרך פגיעה באינטרסים ישראליים או אמריקניים מחוץ לאזור, ועד מהלכים הקשורים לזירות כמו המפרץ, הים האדום או מרחב הסייבר.
המטרה המרכזית תהיה להשיג שלושה דברים במקביל: להחזיר הרתעה, לשמור על יוקרת המשטר ולהימנע ממלחמה כוללת.
לסיכום, אומרים גורמים ביטחוניים, הנקמה האיראנית, אם תגיע, לא תהיה בהכרח תוצאה של סערת רגשות בלבד, היא תהיה שילוב בין מסורת דתית עמוקה, צורך פוליטי פנימי ושיקול אסטרטגי קר.
איראן של היום היא גם מדינה בעלת אינטרסים לאומיים וגם מהפכה דתית שעדיין רואה עצמה במאבק היסטורי. המתח בין שני הצדדים הללו יקבע את אופי התגובה.
לכן, ההערכה הסבירה לדעת הגורמים הביטחוניים, היא שאיראן לא תוותר בקלות על הצורך להציג תגובה שתיתפס כנקמה מוצלחת. אולם היא עשויה לבחור את הזמן, המקום והדרך בקפידה רבה , משום שמבחינתה, נקמה שאינה מצליחה עלולה להיות גרועה יותר מהמתנה ממושכת.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
