ביקורו החשאי והפתאומי בבגדאד של מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה האיראניים, אסמאעיל קאאני, אינו נראה כמהלך שגרתי. הוא הגיע לבירת עיראק בלילה שבין שני לשלישי, בשעה שממשלת ראש הממשלה עלי אל־זיידי מתקרבת למועד המכריע שקבעה לעצמה: 30 בספטמבר 2026, המועד האחרון שנקבע למליציות החמושות למסירת נשקם למדינה, כך מדווח הבוקר האתר הקטארי "אלח'ליג' און ליין".
העיתוי אינו מקרי, קאאני הגיע לבגדאד כ־50 יום לפני הדדליין, כאשר המאבק על עתידם של המליציות החמושות הופך לאחד האתגרים המרכזיים של הממשלה העיראקית. גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי מאחורי הביקור מסתתר מאבק רחב בהרבה על עתידה של עיראק, האם המדינה תצליח להשיג מונופול על הכוח, או שהמיליציות המזוהות עם איראן ימשיכו להחזיק בנשק עצמאי ולהוות כוח פוליטי וביטחוני מקביל למוסדות המדינה.
במובן הזה,פרשנים ערבים רואים בביקורו של אסמעיל קאא'ני בבגדאד ניסיון להציל את המיליציות , או לפחות למנוע את פירוקן ואת אובדן כוחן.
על פי הדיווחים בתקשורת הערבית, אסמעיל קאא'ני קיים בבגדאד שורת פגישות עם מנהיגים ב"מסגרת התיאום" ועם ראשי המליציות החמושות כשסוגיית הנשק עמדה במרכז השיחות.
המסר שיוחס לו ברור, איראן אינה מעוניינת שהמליציות החמושות ימסרו בשלב הזה את נשקם למדינה. במקביל, קאא'ני קרא להן להימנע מעימות מזוין עם כוחות הביטחון העיראקיים.
לכאורה מדובר במסר סותר , להחזיק בנשק, אך לא להילחם בממשלה, למעשה, מדובר באסטרטגיה מחושבת כך אומרים גורמים ביטחוניים.
לדבריהם,טהראן אינה מעוניינת כרגע במלחמת אחים בעיראק, משום שעימות כזה עלול לערער את המערכת הפוליטית שעליה נשענת השפעתה. אך באותה מידה היא אינה מוכנה לאפשר לממשלה העיראקית להשתמש בלחץ האמריקני כדי לפרק את התשתית הצבאית של המליציות הפרו איראניות.
המשמעות היא ניסיון למשוך זמן, למנוע עימות ולשמר את הנשק עד שתשתנה המציאות הפוליטית והביטחונית.
30 בספטמבר הוא קו פרשת המים
הדדליין שקבעה ממשלת עיראק הוא לב הבעיה, בגדאד קבעה את 30 בספטמבר כמועד האחרון למסירת נשקם של הפלגים למדינה. לאחר מועד זה אמורה הממשלה לעבור לשלב תקיף יותר נגד פעילות חמושה שאינה מתבצעת במסגרת מוסדות המדינה. לפי דיווחים בתקשורת העיראקית, פעילות חמושה שתימשך לאחר המועד עלולה להיות מטופלת בהתאם לחוקי המדינה, ובכלל זה חוק המאבק בטרור.
זהו שינוי משמעותי, עד כה הצליחו המליציות החמושות לשמור על שילוב מורכב בין השתייכותן למערכת הפוליטית לבין קיומן ככוחות חמושים בעלי יכולות עצמאיות. כעת דורשת בגדאד לשנות את המשוואה ולהכפיף את הנשק כולו למדינה.
לדברי גורמים ביטחוניים, מבחינת איראן, זהו איום ישיר על אחד ממוקדי ההשפעה החשובים ביותר שלה באזור.
אם המליציות ימסרו את נשקו, הן עלולות לאבד לא רק את כוחן הצבאי אלא גם חלק ניכר מכוח המיקוח הפוליטי שלהן. לכן מבחינת טהראן, השאלה אינה רק מה יעלה בגורל כלי הנשק, אלא מה יעלה בגורלה של רשת ההשפעה האיראנית בעיראק.
במקביל למהלך העיראקי, הלחץ האמריקני על בגדאד הולך וגובר.
מבחינת וושינגטון, עיראק אינה יכולה להמשיך להיות מדינה שבה הממשלה מחזיקה במוסדות הרשמיים, בעוד כוחות חמושים בעלי זיקה לאיראן מחזיקים ביכולת עצמאית להפעיל כוח.
לכן ארה"ב אינה מסתפקת בדרישה כללית להשלמת הרכבת הממשלה. היא מעוניינת בממשלה שתהיה מסוגלת לבצע את מדיניותה הביטחונית וליישם בפועל את עקרון ריכוז הנשק בידי המדינה.
לפי מקורות פוליטיים בעיראק שצוטטו בתקשורת הערבית, השליח האמריקני לעיראק, תום בארק, הביע הסתייגויות ממספר מועמדים לתפקידי השרים, בעיקר כאלה המקיימים קשרים עם המליציות החמושות.
מכאן שהמחלוקת על הרכב הממשלה אינה עוד מאבק מסורתי על חלוקת תיקים בין הכוחות הפוליטיים. היא הפכה לחלק מהמאבק על שאלת הנשק ועל היחסים בין המדינה לבין המיליציות.
ראש הממשלה עלי א־זיידי ניצב במרכז הסערה,הממשלה שקיבלה את אמון הפרלמנט בחודש מאי עדיין אינה מושלמת. 14 תיקים אוישו, אך תשעה משרדים עדיין אינם מאוישים, ובהם משרדי ההגנה, הפנים, ההשכלה הגבוהה והתכנון.
בנסיבות רגילות אפשר היה לפתור מחלוקת כזאת באמצעות עסקה פוליטית בין הכוחות השונים. אולם הפעם המצב שונה.
זהות השרים עשויה להשפיע ישירות על יכולתה של הממשלה להתמודד עם המליציות החמושות וליישם את מדיניות ריכוז הנשק.
א־זיידי מנסה אפוא לנווט בין שני קטבים. מצד אחד, הוא זקוק לתמיכה של הכוחות השיעיים המקורבים לאיראן. מצד שני, הוא חייב להוכיח לוושינגטון כי ממשלתו מסוגלת לחזק את סמכות המדינה.
המשימה קשה במיוחד משום ש"מסגרת התיאום" עצמה מתקשה למצוא נוסחה שתהיה מקובלת גם על טהראן וגם על וושינגטון.
המבחן של עיראק
בסופו של דבר, המאבק הנוכחי אינו באמת על תשעת התיקים השרים שעדיין אינם מאוישים.
הוא גם אינו רק מאבק בין ראש הממשלה לבין המיליציות.
לדברי גורמים ביטחוניים, זהו מאבק על השאלה הבסיסית ביותר של ריבונות, מי מחזיק בזכות להפעיל כוח בתוך עיראק.
וושינגטון רוצה לראות מדינה עיראקית חזקה יותר, שבה הנשק נמצא בידי מוסדות המדינה. טהראן מבקשת לשמר את רשת הכוחות שבאמצעותם היא מבטיחה לעצמה השפעה על המערכת העיראקית.
ראש הממשלה עלי א־זיידי נמצא בין שני הכוחות הללו, וה־30 בספטמבר הולך ומתקרב.
ביקורו של קאאני בבגדאד הוא למעשה אות אזהרה איראני, טהראן אינה מתכוונת לעמוד מהצד בזמן שהממשלה העיראקית מתקרבת להכרעה על עתיד המיליציות.
לכן השאלה הגדולה אינה אם ממשלת אל־זיידי תצליח להשלים את הרכבתה.
השאלה היא מה יקרה ב-1 באוקטובר.
האם עיראק תיכנס לשלב חדש שבו למדינה יש מונופול על הנשק, או שהמיליציות יצליחו לשרוד את המהלך ולהמשיך להיות "מדינה בתוך מדינה", עם נשק, כוח פוליטי וגיבוי איראני.
על התשובה לשאלה הזאת עשויה להיקבע לא רק דמותה של עיראק, אלא גם מידת ההשפעה של איראן במזרח התיכון בשנים הבאות.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
