דווקא בתקופה שבה המערכת האיראנית מתמודדת עם קשיים מבית, חשוב לזכור שאיראן עדיין מחזיקה בנכסי כוח משמעותיים בזירה האזורית, אומרים גורמים ביטחוניים, תוכנית הגרעין היא כמובן המרכזי שבהם, אך לצדה קיים נכס אסטרטגי שאינו ניתן להשמדה באמצעות תקיפה צבאית והוא מיצר הורמוז.
לדבריהם, מיצר הורמוז הוא אחד מנכסי הכוח האסטרטגיים החשובים ביותר של איראן. טהרן אינה חייבת לסגור את המיצר בפועל. די ביצירת איום אמין על חופש השיט כדי להעלות את מחירי האנרגיה, הביטוח וההובלה ולגרום נזק לכלכלה העולמית.
המלחמה האחרונה המחישה כי גם אם ניתן לפגוע בתשתיות הגרעין האיראניות, אי אפשר להשמיד את היתרון הגיאוגרפי שמעניק לה מיצר הורמוז.
איראן אינה חייבת להטביע עשרות מכליות או להכריז רשמית על סגירת המיצר. די בכך שחברות ספנות, חברות ביטוח וצוותי אוניות ישתכנעו שהמעבר הפך למסוכן. מכאן השוק העולמי כבר עושה את שלו, חברות ספנות משנות מסלולים, פרמיות הביטוח עולות, מחירי האנרגיה מזנקים וההשפעה מגיעה במהירות גם למדינות המרוחקות אלפי קילומטרים מהמפרץ.
במובן הזה, מיצר הורמוז הוא כלי לחץ שונה לחלוטין מהנשק הגרעיני.
פצצה גרעינית היא בראש ובראשונה נשק הרתעתי. עוצמתה נובעת במידה רבה מכך שאיש אינו רוצה לראות בה שימוש. מיצר הורמוז, לעומת זאת, מאפשר לאיראן להפעיל לחץ הדרגתי, לאיים, לשבש את תנועת הספנות, ליצור איודאות ולחזור לשולחן המשא ומתן.
זהו כלי שניתן להפעיל מתחת לסף של מלחמה כוללת.
המספרים ממחישים את הרגישות הגדולה של מנוף הלחץ הזה, דרך המיצר עוברים מדי יום כ-20 מיליון חביות נפט, נוסף על חלק משמעותי מיצוא הגז הטבעי הנוזלי. כאשר תנועת הספנות נפגעת, ההשלכות אינן נשארות בתחום המפרץ. הן מגיעות למחירי הדלק והחשמל, לעלויות התחבורה והמזון ולשיעורי האינפלציה ברחבי העולם.
אבל, אומרים גורמים ביטחוניים, גם לקלף הזה יש מחיר.
שימוש מופרז בהורמוז עלול לפעול נגד איראן. ככל שהסיכון במיצר יגדל, כך יגברו התמריצים של מדינות לבנות נתיבי יצוא חלופיים, להרחיב צינורות, לפתח נמלים ולגוון את מקורות האנרגיה. מה שנראה כיום כמקור עוצמה איראני יוצא דופן עלול אפוא להפוך בעתיד לגורם שיזרז את צמצום התלות העולמית במיצר.
מבחינת איראן, זהו פרדוקס אסטרטגי, כדי לשמור את הורמוז כקלף בעל ערך, היא חייבת להיזהר שלא להשתמש בו במידה שתגרום לעולם לחפש דרך לעקוף אותו.
המשבר הכלכלי הופך למשבר של אמון
אבל לצד הנכסים האסטרטגיים של איראן, המצב הפנימי הולך ונעשה מורכב יותר.
לדברי גורמים ביטחוניים, איראן אינה נמצאת כרגע על סף קריסה, והכרזה על "קץ הרפובליקה האסלאמית" תהיה מוקדמת. עם זאת, קשה להתעלם מכך שמשהו עמוק השתנה במאזן הכוחות בתוך המדינה.
המשבר הנוכחי אינו מתנהל בזירה אחת. הכלכלה האיראנית נשחקת, המטבע המקומי מאבד מערכו, יוקר המחיה מזנק, המחאה הציבורית אינה נעלמת, ובמקביל מתנהל מאבק בתוך המערכת על עתידה של מדיניות החוץ ועל מידת הנכונות להתפשר מול ארה"ב.
כל אחד מהמשברים הללו בפני עצמו אינו מספיק כדי להפיל את המשטר. החיבור ביניהם הוא שמייצר את הסכנה האמיתית.
המצב הכלכלי הוא אולי נקודת התורפה המרכזית.
האינפלציה באיראן הגיעה ביוני 2026 ל-88.6% במונחים שנתיים, על פי נתוני המרכז האיראני לסטטיסטיקה. מחירי המזון עלו בקצב חריף עוד יותר. דיווחים מיולי הצביעו על אינפלציה של כ-134% במחירי המזון לעומת השנה הקודמת, בעוד שער הריאל הידרדר לרמות של יותר מ-1.9 מיליון ריאל לדולר.
מבחינת האזרח האיראני, המשמעות פשוטה, המשכורת מאבדת מערכה במהירות, מוצרי היסוד מתייקרים והיכולת לתכנן את העתיד הכלכלי הולכת ונעלמת.
וזה כבר אינו רק משבר כלכלי. זהו משבר של אמון.
כאשר אזרח איראני מתקשה להבטיח למשפחתו יציבות כלכלית, הוא מתחיל לשאול מדוע המדינה משקיעה משאבים כה רבים במלחמות, בתוכנית הגרעין ובהשפעה האזורית, בעוד החיים היומיומיים שלו נעשים קשים יותר.
המחאה עדיין אינה מאיימת על המשטר
למרות המצוקה, חשוב להיזהר מהערכת חסר של יכולת המשטר לשרוד, אומרים גורמים ביטחוניים.
לרפובליקה האסלאמית עדיין יש מנגנוני ביטחון חזקים, שליטה במוסדות המדינה וניסיון רב בדיכוי מחאות. משמרות המהפכה וגופי הביטחון מסוגלים להפעיל כוח ולמנוע מהמחאה להפוך במהירות להתקוממות רחבה.
גם בחודשים האחרונים הוכח כי עצם קיומה של מחאה אינו מתורגם אוטומטית לאיום שלטוני. ב-28 ביולי, למשל, תועד כינוס מחאה בעיר מאלקשהר שבמחוז איספהאן, הראשון מאז דיכוי גל המחאות של ינואר. אולם עדיין מוקדם לקבוע אם מדובר בתחילתו של גל מחאה חדש ורחב או באירוע מקומי.
וזו בדיוק הנקודה, הבעיה של המשטר אינה עצם קיומה של מחאה. איראן כבר ידעה מחאות בעבר ושרדה אותן.
הסכנה האמיתית תיווצר אם המחאה ברחובות תתחבר בעתיד למאבקי כוח בתוך האליטה השלטת.
ככל שהמשטר נחלש מבחינה כלכלית ופוליטית, כך גובר משקלם של הגורמים הביטחוניים, ובראשם משמרות המהפכה.
מצד אחד, הם חומת המגן של הרפובליקה האסלאמית. הם מסוגלים להפעיל כוח ולמנוע מהמחאה להפוך במהירות להתקוממות שתאיים על המשטר.
מצד שני, התחזקותם של גורמי הביטחון באה על חשבון המוסדות האזרחיים ומצמצמת את מרחב התמרון של ההנהגה הפוליטית.
כך נוצר מצב כמעט אבסורדי,הגוף שמסייע למשטר לשרוד את המשבר עלול להיות גם אחד הגורמים שמקשים עליו לפתור אותו.
הדבר בולט במיוחד בשאלת היחסים עם ארה"ב.
בתוך המערכת האיראנית קיימות מחלוקות באשר למידת הנכונות להתגמש במשא ומתן עם וושינגטון.
ניתוחים מודיעיניים בישראל מצביעים על קיומן של לפחות שלוש קבוצות בתוך המשטר המשפיעות על מדיניות המשא ומתן, כאשר גורמים הקשורים למשמרות המהפכה ממלאים תפקיד מרכזי.
להערכת גורמים ביטחוניים,ההנהגה האיראנית ניצבת במלכוד.
אם היא תמשיך בעימות החיצוני ללא שינוי משמעותי, הלחץ הכלכלי עלול להחריף. אם תבחר בפשרה עם ארה"ב, היא עלולה להיתקל בהתנגדות מצד הגורמים האידיאולוגיים והביטחוניים החזקים בתוך המשטר.
במילים אחרות, המשטר זקוק לשינוי, אבל הכוחות החזקים ביותר בתוכו עלולים להתנגד לשינוי.
וזו אחת הסיבות לכך שהמשבר הנוכחי מסוכן יותר ממשבר כלכלי רגיל.
מה באמת עשוי להפיל את המשטר?
להערכת גורמים ביטחוניים,לא האינפלציה לבדה. לא המחאות לבדן, גם לא הלחץ האמריקני או הישראלי לבדם.
כדי שהרפובליקה האסלאמית תעמוד בפני סכנה ממשית של קריסה, כמה תנאים יצטרכו להתחבר זה לזה.
ראשית, המשבר הכלכלי יצטרך להמשיך ולהעמיק.
שנית, המחאה תצטרך להפוך מתופעה מקומית או תקופתית לתנועה רחבה ומתמשכת.
שלישית, וזה החשוב ביותר, צריך להיווצר קרע משמעותי בתוך מוקדי הכוח, בין ההנהגה הפוליטית, משמרות המהפכה ומנגנוני הביטחון.
ורביעית, הציבור יצטרך לזהות חלופה פוליטית אמינה. ללא הנהגה או מסגרת שתוכל לתרגם את הזעם הציבורי לשינוי פוליטי, גם מחאה רחבת היקף עלולה להישאר ללא תוצאה שלטונית.
איראן כבר שרדה משברים קשים יותר מכפי שרבים במערב העריכו שתוכל לשרוד. גם גל המחאות שהחל בדצמבר 2025 והתפשט לכל 31 מחוזות המדינה לא הביא עד כה לשינוי שלטוני.
אבל הפעם יש הבדל משמעותי, המשבר מתרחש כאשר הכלכלה כבר נמצאת במצב קשה, כאשר האמון הציבורי נשחק וכאשר בתוך המשטר עצמו קיימות מחלוקות באשר לדרך שבה יש להתמודד עם ארה"ב ועם המציאות האזורית.
השילוב הזה הוא שהופך את המצב למסוכן יותר.
השאלה היא כמה זמן המשטר יכול להמשיך לתפקד באותה מתכונת בלי לבצע שינוי משמעותי.
אם המשטר יצליח לייצב את הכלכלה, להגיע להסדרה חיצונית ולהפחית את הלחץ על החברה, הוא עשוי לצאת מהמשבר כשהוא עדיין חזק.
אבל אם המגמה הנוכחית תימשך , אינפלציה חריגה, שחיקה במטבע, אבטלה, מחאה ציבורית ומאבקים בתוך מוקדי הכוח ,כל זעזוע נוסף עלול להפוך משבר מצטבר למשבר שלטוני.
וזה אולי הדבר החשוב ביותר להבנת איראן של 2026, הרפובליקה האסלאמית אינה עדיין על סף נפילה. אבל לראשונה מזה שנים, השאלה אינה רק כיצד היא תדכא את מתנגדיה, אלא האם היא מסוגלת לשנות את עצמה לפני שהמשבר הכלכלי והחברתי יהפוך למשבר של לגיטימיות.
אם היא לא תעשה זאת,מעריכים גורמים ביטחוניים,האיום הגדול ביותר על המשטר האיראני לא בהכרח יגיע מטהרן, מוושינגטון או מירושלים,הוא עלול להגיע מתוך החברה האיראנית עצמה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
