יציאת החיילים האמריקנים האחרונים מעיראק ב-30 בספטמבר מסמלת את סיומו של פרק צבאי שנפתח בפלישה האמריקנית למדינה בשנת 2003.
אולם, לדברי גורמים ביטחוניים בכירים, עזיבת הכוחות האמריקניים את השטח אינה מבטיחה שעיראק הפכה למדינה בעלת ריבונות מלאה. להיפך, היא מציבה בפני המדינה מבחן חדש ומורכב יותר: מי באמת מחזיק בכוח וביכולת לקבל החלטות לאחר עזיבת הצבא האמריקני?
במשך יותר משני עשורים שילמה עיראק מחיר כבד בעקבות המלחמות, האלימות והמאבקים הפנימיים שנלוו לפלישה האמריקנית, מאות אלפי בני אדם נהרגו, והמערכת הפוליטית והחברתית העיראקית עברה טלטלות עמוקות. כעת, עם יציאת החיילים האמריקנים האחרונים, מבקשת הממשלה בבגדאד להציג את האירוע כנקודת מפנה וכביטוי לריבונות המדינה, אלא שריבונות אינה נמדדת רק במספר החיילים הזרים הנמצאים בשטח.
גורמים ביטחוניים אומרים כי השאלה המרכזית היא האם המדינה העיראקית מחזיקה במונופול על הכוח, והאם היא מסוגלת לקבל החלטות ביטחוניות ופוליטיות ללא כפייה מצד גורמים חמושים או מדינות זרות. לדבריהם, יציאת הכוחות האמריקניים עלולה ליצור חלל ביטחוני ופוליטי שאיראן תנסה לנצל כדי להרחיב את השפעתה על קבלת ההחלטות בבגדאד, בעיקר בתחומי הביטחון, הצבא והפוליטיקה.
זו בדיוק הבעיה המרכזית שעמה מתמודדת עיראק. בתוך המדינה פועלות מיליציות חמושות שלהן לא רק כוח צבאי, אלא גם ייצוג פוליטי והשפעה בתוך מוסדות המדינה. חלק מהארגונים הללו קשורים לאיראן ורואים בעצמם חלק מציר ההתנגדות השיעי האזורי. לכן, הממשלה בבגדאד אינה יכולה להתייחס אליהם כאל ארגונים חמושים חיצוניים בלבד. הם הפכו לחלק מהמערכת הפוליטית והביטחונית עצמה.
דבריו של קאזם אלפרטוסי, דובר מיליציית "גדודי סייד א-שוהדאא", ממחישים היטב את המציאות הזאת. לדבריו, "הממשלה היא תוצאה של תהליך שגם אנחנו השתתפנו ביצירתו".
לדברי גורמים ביטחוניים, מאחורי המשפט הזה מסתתרת בעיה עמוקה: כיצד יכולה ממשלה לדרוש מארגונים חמושים לוותר על נשקם כאשר אותם ארגונים הם חלק מהמערכת הפוליטית שהממשלה עצמה נשענת עליה?
לטענתם, האתגר האמיתי של ראש ממשלת עיראק, עלי א-זיידי, אינו רק להכריז על מונופול של המדינה על הנשק, אלא לפרק את החיבור שבין הנשק, הפוליטיקה ומוסדות המדינה. זהו תהליך מורכב בהרבה מהוצאת כוחות זרים משטח המדינה.
גורמים ביטחוניים מזהירים כי אם המיליציות המזוהות עם איראן יצליחו לנצל את המצב כדי לחזק את כוחן, הן עלולות להפוך לכוח מקביל למדינה, בדומה לחזבאללה בלבנון ולחות'ים בתימן. תרחיש כזה עלול להעמיק את תלותה של עיראק בטהרן ולפגוע ביכולתה של הממשלה לקבל החלטות עצמאיות.
גם בזירה האזורית לא נוצר חלל ריק בעקבות הנסיגה, איראן ובעלות בריתה לא המתינו ליציאת האמריקנים כדי לבסס את השפעתן בעיראק. מאז הפלישה האמריקנית בשנת 2003 התנהלה במדינה תחרות על השפעה בין וושינגטון לטהרן. הנוכחות האמריקנית הייתה במשך השנים אחד הגורמים שהגבילו במידה מסוימת את התרחבות ההשפעה האיראנית.
כעת, עם סיום הנוכחות הצבאית האמריקנית הישירה, נעלם גם אחד ממרכיבי האיזון הללו. לכן אין זה מפתיע שאיראן ובעלות בריתה בירכו על הנסיגה והציגו אותה כניצחון של "חזית ההתנגדות". אולם עבור חלקים אחרים בחברה העיראקית, שאינם מזוהים עם האינטרסים האיראניים, דווקא כאן מתחיל החשש. החשש הוא שהניצחון הסמלי של איראן ובעלות בריתה יתורגם להשפעה גדולה יותר על ההחלטות הביטחוניות והפוליטיות בבגדאד.
עם זאת, הנסיגה האמריקנית אינה מעידה בהכרח על סיום ההשפעה של וושינגטון, אומרים גורמים ביטחוניים, הנוכחות האמריקנית עוברת שינוי צורה, מנוכחות צבאית ישירה למערכת של שיתוף פעולה ביטחוני, חילופי מודיעין, יכולות מעקב וסיוע אזורי. גם הקשרים הפיננסיים בין ארצות הברית לעיראק מעניקים לוושינגטון מנופי השפעה משמעותיים. המסר האמריקני על מעבר ליחסים ביטחוניים ארוכי טווח עם עיראק מעיד אפוא על שינוי מודל, ולא בהכרח על ויתור על היכולת להשפיע על ההתפתחויות במדינה.
לצד המאבק על ההשפעה בין וושינגטון לטהרן, קיים גורם נוסף שאסור להתעלם ממנו: החשש של הכורדים ושל הסונים מפני היחלשות יכולותיה של המדינה. גורמים כורדיים מזהירים מפני אובדן יכולות מודיעין, מעקב והגנה אווירית, בעוד גורמים סונים חוששים שעיראק עדיין אינה מוכנה למלא בעצמה את החלל הביטחוני שייווצר.
החשש קשור גם לאיום של דאעש. כל חולשה במערכות המודיעין, המעקב והביטחון עלולה לספק לארגון הזדמנות לנצל פרצות ולחדש פעילות באזורים שבהם הוא עדיין מסוגל לפעול. מכאן שהאתגר של ממשלת עיראק אינו מסתכם בריסון המיליציות, אלא כולל גם הבטחת יכולתה של המדינה להגן על אזרחיה ועל שטחה.
לדברי גורמים ביטחוניים, הדרך לשמירה על עצמאותה של עיראק מחייבת חיזוק של מוסדות המדינה, ריכוז הנשק בידי הממשלה, כיבוד החוקה והריבונות ופיתוח כלכלה חזקה ומגוונת שתצמצם את התלות בגורמים חיצוניים. כלכלה יציבה עשויה להרחיב את מרחב התמרון של בגדאד ולצמצם את יכולתם של גורמים זרים לנצל תלות כלכלית כדי להשפיע על החלטותיה.
המשימה אינה פשוטה. עיראק ניצבת בין איראן, המבקשת לשמר ולהרחיב את השפעתה, לבין ארה"ב, שאמנם מצמצמת את נוכחותה הצבאית הישירה אך מבקשת לשמור על קשרים ביטחוניים והשפעה אזורית. במקביל, שכנותיה של עיראק חוששות שמדינה שאינה שולטת באופן מלא בכוחות החמושים הפועלים בשטחה עלולה להפוך לזירה שממנה נשקפים איומים כלפיהן.
לכן, אומרים גורמים ביטחוניים בכירים, יום ה-30 בספטמבר הוא בעיקר היום שבו מתחיל המבחן האמיתי של הריבונות העיראקית. השאלה אינה רק האם החייל האמריקני האחרון עזב את עיראק, אלא מי ימלא את החלל שנוצר בעקבות עזיבתו. האם הכוח יעבור לידי מוסדות המדינה, או שהוא יהפוך לזירה למאבק בין מיליציות, מפלגות ומדינות זרות?
בסופו של דבר, ריבונות עיראקית אמיתית תיבחן ביכולתה של בגדאד להחזיק במונופול על הנשק, להגן על גבולותיה ועל המרחב האווירי שלה ולקבל החלטות עצמאיות. המבחן אינו מסתכם בהחלפת נוכחות צבאית אמריקנית בהשפעה איראנית, אלא ביכולתה של עיראק למנוע מכל כוח חיצוני או מיליציוני להכתיב את עתידה. ההחלטות על עתידה של עיראק צריכות להתקבל בבגדאד, ולא בוושינגטון או בטהרן.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
