מזכר ההבנות שצפוי להיחתם מחר בשווייץ בין ארצות הברית לאיראן מסמן את סיומו של שלב מרכזי במלחמה האזורית שנמשכה חודשים ארוכים, אך הוא רחוק מלהוות הסכם שלום כולל. למעשה, הוא דוחה את ההכרעות הקשות ומעביר אותן לשולחן המשא ומתן שייפתח ב־60 הימים הקרובים, כך אומרים גורמים מדיניים.
המלחמה הסתיימה ללא הכרעה ברורה. אף אחד מהצדדים לא הצליח להשיג את יעדיו המוצהרים במלואם. אולם בחינה מפוכחת של התוצאות מלמדת כי חרף הנזקים הכבדים שספגה, איראן הצליחה למנוע מארה"ב ומישראל להשיג את מטרותיהן האסטרטגיות, גורמים ביטחוניים מעריכים כי בכך היא הפכה למרוויחה היחסית של המערכה.
איראן יוצאת מהמלחמה כשהיא מוחלשת צבאית וכלכלית. היא ספגה מכות קשות, איבדה בכירים במערכת הביטחון והמשטר, ונאלצה להתמודד עם פגיעה משמעותית בתשתיות ובכלכלה. אולם למרות המחיר הכבד, המשטר בטהראן שרד.
מבחינת ההנהגה האיראנית, עצם הישרדות המשטר היא הישג אסטרטגי ראשון במעלה. ארה"ב וישראל ביקשו לערער את יציבותו, לפגוע אנושות בתוכנית הגרעין ולנטרל את יכולות הטילים הבליסטיים. אף אחת מהמטרות הללו לא הושגה באופן מלא.
יתרה מכך, איראן הצליחה להוכיח כי גם לאחר המכות שספגה היא עדיין מחזיקה במנופי לחץ משמעותיים על המערכת הבינלאומית. האיום על חופש השיט במיצר הורמוז ומיצר באב אלמנדב, לצד יכולת ההשפעה באמצעות בעלי בריתה האזוריים, הפך לכלי מיקוח מרכזי מול וושינגטון.
על פי הערכות גורמים ביטחוניים בכירים בישראל,מזכר ההבנות מעניק לה גם יתרונות כלכליים חשובים. היא צפויה ליהנות משחרור נכסים מוקפאים, מהקלות בסנקציות ומהאפשרות לחדש את יצוא הנפט בהיקפים גדולים יותר. כל אלה יספקו למשטר חמצן כלכלי חיוני בתקופה שבה הוא מבקש לשקם את כוחו.
מבחינת הנשיא טראמפ, מזכר ההבנות מאפשר "ירידה מהסולם" ממלחמה שהפכה לנטל כלכלי ופוליטי.
החשש מפני זינוק במחירי האנרגיה, הפגיעה בכלכלה העולמית וההתקרבות לבחירות האמצע בנובמבר הקרוב הגבירו את הלחץ על הממשל האמריקני למצוא דרך לעצור את ההסלמה.
אולם חרף ההצהרות החגיגיות בוושינגטון, קשה להציג את התוצאה כהישג אסטרטגי מובהק. הסוגיה המרכזית, תוכנית הגרעין האיראנית, כלל לא נפתרה. היא נדחתה למשא ומתן עתידי שתוצאותיו אינן ברורות.
המלחמה חשפה גם את מגבלות הכוח האמריקני באזור. חרף העוצמה הצבאית האדירה, ארצות הברית לא הצליחה לכפות על איראן את תנאיה ולא הצליחה להביא לשינוי המציאות האסטרטגית באזור.
מסר זה לא נעלם מעיני יריבותיה של וושינגטון, ובראשן רוסיה וסין, העוקבות מקרוב אחר התנהלותה במזרח התיכון ומסיקות מסקנות לגבי יכולתה לנהל משברים בינלאומיים בעתיד.
המדינה שמגיבה בחריפות הרבה ביותר למזכר ההבנות היא ישראל.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי עצם העובדה שהסוגיה הגרעינית לא הוכרעה מהווה כישלון. ישראל רואה בתוכנית הגרעין האיראנית איום קיומי, ולכן כל הסכם שאינו מבטיח את פירוקה המלא נתפס כחסר.
גורמים מדיניים בכירים מעריכים כי ישראל איבדה במידה רבה את יכולתה להשפיע על תוכן מזכר ההבנות. הממשל האמריקני ניהל את המגעים עם טהראן בחשאיות יחסית, ובירושלים חוששים כי האינטרסים הביטחוניים הישראליים נדחקו לשוליים לטובת הרצון האמריקני לסיים את המלחמה.
גם הזירה הלבנונית נותרה מוקד מחלוקת מרכזי. מזכר ההבנות אינו נותן מענה לסוגיות היסוד: פירוק חזבאללה מנשקו, הנוכחות האיראנית בלבנון והמשך פעילותו הצבאית של הארגון.
למרות החתימה הצפויה בשווייץ על מזכר ההבנות, הדרג המדיני בירושלים מתקשה לראות במזכר ההבנות סוף לסכסוך.
הנושאים המהותיים ביותר, עתיד תוכנית הגרעין האיראנית, הסנקציות, הטילים הבליסטיים, שלוחותיה האזוריות של איראן ומעמדו של חזבאללה בלבנון, נותרו פתוחים.
לכן, ייתכן שהמזכר אינו מסמן את סיום המשבר אלא רק את תחילתו של שלב חדש, שבו המאבק יעבור משדה הקרב אל שולחן המשא ומתן.
השאלה המרכזית איננה רק מי ניצח במלחמה, אלא האם הצדדים יצליחו לתרגם את הפסקת האש להסדר יציב. בינתיים, נדמה כי איראן הצליחה להשיג את מטרתה המרכזית, לשרוד, בעוד ארה"ב וישראל עדיין מחפשות את הדרך לממש את יעדיהן האסטרטגיים.
בטהראן מציגים את מזכר ההבנות עם ארה"ב כהוכחה להצלחת אסטרטגיית הלחץ האזורית, אך מאחורי תחושת הניצחון מסתתר מאבק מורכב על מאזן הכוחות במזרח התיכון ועל עתידה של ההשפעה האיראנית באזור.
ההסכם שייחתם בשווייץ מעניק לשני הצדדים הפוגה נחוצה לאחר חודשים של עימות, אך הדרך להסדר קבע עדיין רצופה חשדנות, מאבקי כוח ושאלות פתוחות על עתיד המזרח התיכון.
החתימה הצפויה על מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן מסמנת את סיומו של שלב אחד בעימות האזורי, אך רחוקה מלסמן את סיום המשבר כולו. למעשה, מדובר בפתיחתו של פרק חדש ומורכב יותר, שבו יידרשו וושינגטון וטהראן להתמודד עם סוגיות היסוד שנותרו ללא פתרון.
שני הצדדים מבקשים להציג את ההסכם כהישג, אך בפועל שניהם מודעים לכך שהוא נולד מתוך אילוצים ולא מתוך פיוס אמיתי. היחסים בין ארה"ב לאיראן עדיין מבוססים על חוסר אמון עמוק, זיכרונות של עימותים קודמים ותפיסות מנוגדות לגבי עתיד האזור. משום כך, גם לאחר החתימה צפויות הצהרות תקיפות וחילופי האשמות, אולם ההבדל המרכזי הוא שהעימות עובר כעת משדה הקרב אל שולחן המשא ומתן.
בחודשים הקרובים ינסה כל צד למצות את יתרונות ההסכם. מבחינת טראמפ, מדובר גם בהישג פוליטי פנימי לקראת בחירות האמצע בחודש נובמבר, מבחינת איראן, המטרה המרכזית היא ייצוב המשטר, שיקום הכלכלה והפחתת הלחצים הפנימיים שהחריפו במהלך המלחמה.
פרשנים בעולם הערבי אומרים כי אחד השינויים הבולטים הוא שבטהראן כבר לא מורגשת אותה חרדה קיומית שאפיינה את ראשית העימות. הנהגת איראן מעריכה כי הצליחה לעבור את השלב המסוכן ביותר ולמנוע את התממשות התרחישים שאיימו על יציבות המשטר. מנגד, גם וושינגטון מבינה כי השגת כל יעדיה באמצעות כוח צבאי בלבד אינה משימה פשוטה.
המשא ומתן הצפוי יהיה ארוך, קשה ורווי משברים. שאלות הליבה, ובראשן עתיד תוכנית הגרעין, מערך הטילים הבליסטיים וההשפעה האזורית של איראן, עדיין ממתינות להכרעה.
בשלב זה מדובר בהפוגה ולא בשלום, בהסדרה זמנית ולא בהסכם קבע.
הערהףפורסם לראשונה ב"אפוק"
