המלחמה האחרונה בלבנון, חיסולו של מזכ"ל חזבאלללה חסן נצראללה ומבצע הביפרים קיבעו את ההנחה כי הפעם מדובר בנקודת מפנה היסטורית, כזו שתוביל לא רק לפגיעה משמעותית ביכולות הצבאיות של הארגון, אלא גם לשינוי עומק במבנה הפוליטי של לבנון ולדחיקת חזבאללה ממעמדו ככוח מרכזי, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
התכנון הישראלי והאמריקני היה שהמלחמה תפתח פתח לעידן חדש בלבנון, שבו ייקבעו כללי משחק אזוריים אחרים, תחת השפעה גוברת של ישראל וארה"ב, ובמקביל תצמצם משמעותית את כוחו של ציר ההתנגדות האיראני. על פי תפיסה זו, לא מדובר רק בשינוי צבאי אלא בעיצוב מחדש של הסדר הלבנוני כולו.
אלא שהטעויות האסטרטגיות שעשתה ארה"ב ובמיוחד הטעות שאיפשרה לאיראן להשתלט על מיצר הורמוז ולסגור אותו, משנות את התכנונים הישראלים והאמריקנים, כך אומרים גורמים ביטחוניים.
לאיראן יש עכשיו מנופי לחץ על הנשיא טראמפ שחושש מהפסד בבחירות האמצע בחודש נובמבר ומעליית מחירי הנפט בארה"ב ובעולם ונכנע לסחטנות האיראנית ומוכן כעת לשנות את כל התפיסה האסטרטגית של ארה"ב במזרח התיכון ולשלב את איראן כגורם מרכזי בה.
הנחת היסוד המרכזית שלפיה העליונות הצבאית הישראלית, הנתמכת על ידי ארה"ב, תתורגם באופן ישיר לכפיית תנאים מדיניים על לבנון, לא התממשה במלואה. למרות הפגיעות הקשות שספג חזבאללה, המערכת לא קרסה, והסוגיות המרכזיות חזרו לזירת המשא ומתן.
עצם העובדה שהדיון על נסיגה ישראלית מדרום לבנון חזר לשולחן ממחישה כי כוח צבאי, משמעותי ככל שיהיה, אינו מתורגם באופן אוטומטי להכרעה מדינית.
גם ההערכה כי ציר ההתנגדות האיראני איבד את יכולתו לפעול ככוח אזורי משמעותי לא עמדה במבחן המציאות. גורמים ביטחוניים בכירים מאשרים כי חרף הפגיעות שספג, ציר ההתנגדות ממשיך להיות חלק מהמשוואה האזורית, והמעצמות השונות נאלצות להמשיך ולהתחשב בו במסגרת כל הסדר עתידי, לדבריהם, הכניעה האמריקנית ללחצי איראן החייתה את הציר מחדש.
באופן דומה, גם רעיון קריסת חזבאללה לא התממש. אמנם יכולותיו הצבאיות נפגעו קשות, אך לא באופן שמאפשר לישראל חופש פעולה מלא או שינוי חד צדדי של המציאות הביטחונית. ההרתעה של הארגון, גם אם נשחקה, לא נעלמה.
בזירה הפנימית בלבנון ניכר כי חזבאללה ממשיך להיות שחקן מרכזי, הציפייה כי המלחמה תוביל להיחלשות פוליטית מוחלטת של הארגון ולשינוי יסודי במפת הכוחות הפנימית לא התממשה. יתרה מכך, גם ההנחות בדבר שינוי חברתי עמוק בתוך בסיס התמיכה השיעי של הארגון לא הביאו לתוצאה חד משמעית.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי המלחמה לא הצליחה לייצר הכרעה ברורה ולא הביאה לעיצובו של סדר אזורי חדש. במקום זאת, היא חשפה את מגבלות הכוח הצבאי ככלי להשגת מטרות מדיניות מורכבות, ואת העובדה שהמערכת הלבנונית והאזורית ממשיכה להתנהל בתוך מארג צפוף של איזונים, אינטרסים ותלות הדדית בין שחקנים שונים.
בסופו של דבר, בגלל הטעויות האסטרטגיות של הנשיא טראמפ בניהול המלחמה נגד איראן לא קם הסדר האזורי החדש בהובלת ישראל וארה"ב.
המרחב חזר למצבו המורכב הטבעי, שבו שום צד בסכסוך אינו מחזיק ביכולת הכרעה מלאה, וכל שינוי מחייב התחשבות במגבלות הכוח ובמערכות הנגד הפועלות בזירה.
כך, במקום עידן של הכרעות חד משמעיות, המזרח התיכון שב ומתכנס לעידן של איזונים פתוחים, שבו המציאות נקבעת לא על ידי מהלכים צבאיים בלבד, אלא על ידי שילוב מתמשך של כוח, פוליטיקה ותהליכים אזוריים ארוכי טווח.
מעמדם של החות'ים בתימן יתחזק
המצב האסטרטגי שהשתנה, בגלל סגירת מיצרי הורמוז, מחזק בנוסף למעמדו של חזבאללה גם את מעמדם של החות'ים בתימן שהינם שלוחה נוספת של איראן וחברים בציר ההתנגדות.
בכיר הלשכה המדינית של תנועת "אנצאר אללה" החות'ית, מוחמד אל-פרח, מציב את תימן כחלק בלתי נפרד מההתפתחויות האזוריות סביב ההבנות ארה"ב לאיראן. לדבריו, כל הסדרה בין המעצמות, ובעיקר כזו שמביאה לירידה ברמת העימות האזורי, עשויה להשפיע ישירות גם על הזירה התימנית ולפתוח אפשרות ממשית להתקדמות במסלול הסדר מול סעודיה.
עם זאת, אל־פרח הדגיש בראיון לעיתון הלבנוני אלאח'באר ב-23 ביוני כי עצם קיומן של הבנות בינלאומיות אינו מספיק. מבחינתו, תנאי היסוד לכל תהליך שלום בתימן הוא סיום המלחמה והמצור מצד סעודיה, לצד הכרה במציאות החדשה שנוצרה בשטח. הוא הציג את המצב הנוכחי כתוצאה של מאזן כוחות אזורי חדש, שבו תנועת "אנצאר אללה" ושותפותיה בציר ההתנגדות הפכו לגורם מרכזי שאי אפשר להתעלם ממנו.
לדבריו, תימן לא עומדת מחוץ למערכת האזורית אלא מהווה חלק ממנה, ולכן כל שינוי ביחסי הכוחות בין וושינגטון לטהראן משליך ישירות גם על ההתפתחויות בזירה המקומית. בתוך כך הוא טען כי גם איראן וגם תימן פועלות באופן עצמאי, אך חולקות אינטרסים אסטרטגיים משותפים במסגרת מה שמוגדר כציר ההתנגדות.
אל־פרח הציג את ההתפתחויות האחרונות כהזדמנות אפשרית להתקדמות מדינית, בעיקר אם סעודיה תבחר לנצל את השינויים האזוריים כדי לקדם הסכם כולל שיסיים את המלחמה. לדבריו, השנים האחרונות הוכיחו כי לא ניתן להשיג הכרעה צבאית בתימן, וכי המשך הלחימה רק מעמיק את המשבר.
עם זאת, הוא מתח ביקורת חריפה על ריאד וטוען כי חלק מהמדיניות הסעודית נשענה על הנחות שגויות, בעיקר ההערכה כי ניתן יהיה להשיג שינוי אסטרטגי באמצעות לחץ צבאי וכלכלי או באמצעות הסתמכות על תמיכה אמריקנית.
אל־פרח אינו שולל אפשרות של חידוש העימות, אך מציג אותו כאפשרות של חוסר ברירה. לדבריו, תימן אינה שואפת להמשך הלחימה, אך תמשיך להגן על עצמה אם יימשכו הלחצים או אם לא יושגו הבנות מדיניות שמכבדות את האינטרסים שלה.
במקביל הוא מדגיש כי כל ניסיון לייצר אי יציבות פנימית בתימן באמצעות כלים כלכליים או צבאיים לא יוביל לתוצאה הרצויה מבחינת יריביה של תנועתו, אלא עלול להתהפך על יוזמיו.
בהתייחסות להיבט האזורי הרחב, הציב אל פרח את הים האדום ומיצר באב אל־מנדב כזירה אסטרטגית מרכזית. הוא הזהיר מפני כל נוכחות צבאית זרה באזור זה, והציג אותה כאיום ישיר על ביטחון תימן והאזור כולו.
לשיטתו, האחריות על ביטחון נתיבי השיט צריכה להישאר בידי מדינות האזור עצמן, ולא בידי כוחות חיצוניים. כל ניסיון לייצר נוכחות זרה נתפס בעיניו כחלק ממאבק רחב יותר על שליטה במרחבים אסטרטגיים.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
