גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי מותו של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מינאי, מסמן את סיומה של תקופה שעיצבה את פניה של הרפובליקה האסלאמית במשך קרוב לחצי מאה.
לדבריהם, אם האייתוללה רוחאללה ח'ומייני היה אבי המהפכה האסלאמית ומייסד המשטר, הרי שעלי ח'מינאי היה האיש שהפך את חזונו למציאות מדינית, צבאית ואזורית.
דווקא המערכת שבנה כדי להבטיח את הישרדות המשטר היא זו שהובילה בסופו של דבר למלחמה שהסתיימה בחיסולו.
כאשר עלי ח'מינאי נבחר למנהיג העליון בשנת 1989, לאחר הלווייתו של רוחאללה ח'ומייני, ניצבה איראן בפני אתגרי שיקום גדולים לאחר מלחמת איראן-עיראק שנמשכה 8 שנים.
במשך 37 שנות שלטונו ריכז עלי ח'מינאי בידיו סמכויות חסרות תקדים, והפך למנהיג המשפיע ביותר בתולדות הרפובליקה האסלאמית. למעשה, הוא עיצב כמעט כל היבט של המדינה, ממערכת הביטחון והכלכלה ועד למדיניות החוץ ולמבנה השלטוני.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי ההחלטה האסטרטגית המשמעותית ביותר שקיבל עלי ח'מינאי הייתה להפוך את רעיון "ייצוא המהפכה האסלאמית" למערכת אזורית מאורגנת של שלוחות צבאיות, במילים אחרות, פרוקסיז של טרור ברחבי המזרח התיכון.
תחת הנהגתו הוקם "ציר ההתנגדות", רשת של ארגוני טרור חמושים ובהם חזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק, החות'ים בתימן וארגוני טרור פלסטיניים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, שקיבלו מאיראן מימון, הכשרה, אמצעי לחימה והכוונה אסטרטגית.
מבחינת טהראן, מדובר היה בחומת המגן של הרפובליקה האסלאמית מפני פגיעה אפשרית של ישראל והמערב בתוכנית הגרעין שלה, ומאידך גיסא גם טבעת חנק על ישראל באמצעות עשרות אלפי טילים וכטב"מים שהוקמה בעזרתו של הגנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח "קודס". בפועל, הפך ציר ההתנגדות האיראני למנגנון עימות קבוע עם ישראל, ארה"ב ובעלות בריתן.
לצד זאת קידם עלי ח'מינאי בהתמדה את תוכנית הגרעין ואת תוכנית הטילים הבליסטיים, חרף הסנקציות והלחצים הבינלאומיים, מתוך אמונה כי רק כוח צבאי והרתעה יבטיחו את הישרדות המשטר.
אלא שלהערכת הגורמים הביטחוניים, האסטרטגיה הזו יצרה גם את נקודת התורפה של איראן.
ככל שהתרחבה השפעתה האזורית, כך גדל גם המחיר שנאלצה לשלם. ההתבססות על שלוחות טרור חמושות, לצד פיתוח תוכניות הגרעין והטילים הבליסטיים, הפכה את איראן למפלצת טרור שמאיימת על העולם כולו וגם ליעד מרכזי של ישראל וארה"ב.
לדברי גורמים ביטחוניים, המלחמה האחרונה הייתה, למעשה, שיאה של מגמה זו, כאשר לראשונה הועבר העימות הצבאי בין ישראל וארה"ב לבין איראן, אל לב הממסד האיראני ופגע ישירות בצמרת הביטחונית והפוליטית.
במקביל, התמודדה איראן לאורך שנות שלטונו של עלי ח'מינאי עם שורת גלי מחאה פנימיים. החל מהפגנות הסטודנטים בשנת 1999, דרך המחאה לאחר הבחירות לנשיאות ב־2009, ועד למחאות הנרחבות בשנים האחרונות.
הפער בין המשטר הדתי קיצוני והדיקטטורי לבין חלקים גדלים מהציבור רק הלך והתרחב. משמרות המהפכה, שעלי ח'מינאי הפך לעמוד התווך של שלטונו, מילאו תפקיד מרכזי בדיכוי המחאות ובהידוק שליטת המשטר.
על פי הגורמים הביטחוניים, במהלך השנים חדלו משמרות המהפכה להיות רק כוח צבאי, הם הפכו למעצמה כלכלית, פוליטית וביטחונית, השולטת בחלקים נרחבים מהכלכלה האיראנית, בתעשיות הביטחוניות, במערך הטילים הבליסטיים ובפעילות השלוחות של איראן במזרח התיכון.
ככל שהתחזק כוחם, כך נשענה עליהם יותר הנהגת המדינה, עד שהפכו למוקד הכוח המשמעותי ביותר ברפובליקה האסלאמית.
המלחמה האחרונה המחישה היטב את השינוי הזה. בחירתו של מוג'תבא ח'מינאי למנהיג העליון החדש, לצד הופעתו הפומבית של מפקד משמרות המהפכה אחמד וחידי בטקסי ההלוויה של עלי ח'מינאי, בעוד שהמנהיג החדש עצמו נותר מחוץ לעין הציבור, המחישו כי משמרות המהפכה ממשיכים להיות הגורם הדומיננטי בעיצוב המדיניות האיראנית גם לאחר הסתלקותו של עלי ח'מינאי, כך מעריכים גורמים ביטחוניים.
מורשתו של עלי ח'מינאי מורכבת, תומכיו יזכרו אותו כמי שחיזק את עצמאותה של איראן, הרחיב את השפעתה האזורית והפך אותה למעצמה במזרח התיכון.
מתנגדיו יראו בו את הדיקטטור האכזר שהעדיף את בניין הכוח הצבאי והאידאולוגי על פני רווחת אזרחי איראן שאותם דיכא בכוח, והוביל את מדינתו לעימות מתמשך עם המערב ועם ישראל.
האירוניה ההיסטורית היא שהמערכת הצבאית שעלי ח'מינאי בנה במשך עשרות שנים כדי להבטיח את הישרדות המשטר, הפכה לגורם המרכזי שהוביל להסלמה חסרת תקדים מול ישראל וארה"ב.
מפלצת הטרור האזורית שטיפח נועדה להרתיע את אויבי איראן, אך בסופו של דבר היא הייתה בין הגורמים שהובילו את העימות הצבאי אל תוך איראן עצמה והביאו למותו.
האיש שתכנן לייצר פצצה גרעינית שתשמיד את מדינת ישראל הביא בסופו של דבר לכך שהוא יושמד, אומר גורם מדיני בכיר.
לדבריו, טקסי ההלוויה ההמוניים אינם מסמלים רק את סיום דרכו של אדם אחד. הם מסמנים את סיומו של העידן שעיצב את הרפובליקה האסלאמית מאז סוף שנות השמונים, ופותחים תקופה חדשה שבה תידרש ההנהגה האיראנית להכריע האם להמשיך בדרכו של עלי ח'מינאי, או לנסות לעצב אסטרטגיה שונה לחלוטין מול האתגרים הפנימיים והאזוריים שניצבים בפניה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
