חילופי המהלומות הצבאיות בין ארה"ב לאיראן נמשכים כשמאחורי הקלעים מנסות המתווכות קטאר ופקיסטן,ללא הצלחה, להציע הפסקת אש כדי ששני הצדדים יחזרו לשולחן המשא ומתן.
אפשרות ההסלמה לא ירדה מהפרק, רשת "פוקס ניוז" דיווחה אמש כי הנשיא טראמפ צפוי להחליט בימים הקרובים אם להרחיב את האש באיראן ולחזור ללחימה בהיקף מלא.הרשת ציטטה גורמים שאמרו כי האש תהיה "נרחבת ואינטנסיבית יותר" ואם המלחמה תתרחב, ישראל בסבירות גבוהה תשתתף בה.
העימות בין ארה"ב לאיראן עובר בשבועות האחרונים שינוי משמעותי, אם בתחילת המערכה דיברו בוושינגטון על השמדת תוכנית הגרעין, החלשת "ציר ההתנגדות" ואף ערעור יציבות המשטר בטהרן, הרי שכיום נראה כי היעדים הפכו מצומצמים ומעשיים יותר, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים, לדבריהם, גם איראן שינתה את תפיסת הלחימה שלה, במקום לנסות להשיג הישג צבאי מכריע, היא מבקשת להאריך את העימות,לקנות זמן נוסף ,לשחוק את יריביה ולהגדיל את המחיר שהם נאלצים לשלם.
לדברי גורמים ביטחוניים, המשמעות היא שהמלחמה עברה משלב של ניסיון להכריע את היריב למאבק ממושך על צבירת מנופי לחץ. במלחמה כזו, ההצלחה אינה נמדדת בכיבוש שטחים או בהשמדת צבאות, אלא ביכולת לשמור על עמידות, לערער את חופש הפעולה של היריב ולהשיג יתרון מדיני באמצעות לחץ צבאי.
מיצר הורמוז הוא מנוף הלחץ המרכזי של איראן
דבריו של שר החוץ האמריקני מרקו רוביו ממחישים היטב את השינוי הזה. רוביו האשים אתמול את איראן בניסיון להשתמש במיצר הורמוז כקלף מיקוח מול הקהילה הבינלאומית, והבהיר כי ארצות הברית תמשיך להגן על חופש השיט, אך הביע ציפיות גם מבעלות בריתה להשתתף במאמץ הביטחוני.
הדברים אינם נאמרו במקרה. מיצר הורמוז הפך למוקד המרכזי של העימות. מדובר באחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם, וכל פגיעה בחופש השיט בו משפיעה מיד על מחירי האנרגיה, על הביטחון הימי ועל הכלכלה העולמית.
מבחינת איראן, זהו מנוף הלחץ האפקטיבי ביותר העומד לרשותה. גורמים ביטחוניים אומרים כי לאחר ההתקפות של ישראל וארה"ב על אתרי הגרעין הפכו מיצרי הורמוז למנוף הלחץ האסטרטגי הראשי של איראן ולכלי ההרתעה המרכזי.
איראן מודעת לכך שאין ביכולתה להתחרות בארה"ב בעוצמה צבאית ישירה, אך היא בהחלט יכולה לגרום לזעזוע בכלכלה העולמית באמצעות פגיעה באחד מצווארי הבקבוק החשובים ביותר של הסחר הבינלאומי.
הקוד "110" וההיגיון שמאחורי האסטרטגיה האיראנית
בריאיון שהעניק בתחילת השבוע שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י לאמצעי התקשורת האיראניים, נחשף פרט מעניין על דרך החשיבה של הנהגת הרפובליקה האסלאמית. הוא סיפר כי המספר "110" שימש כמילת קוד לתרחיש שבו יחוסל המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. הפעלת הקוד הייתה אמורה להוביל למימוש תוכנית תגובה רחבה, שבמרכזה סגירת מיצרי הורמוז ותקיפת יעדים במדינות האזור.
החשיפה הזו מלמדת כי סוגיית מיצרי הורמוז אינה איום שנשלף רק בעתות משבר, אלא מרכיב מובנה בתפיסת הביטחון של המשטר האיראני.
מבחינת טהרן, אם עצם קיומו של המשטר יעמוד בסכנה, הפגיעה בתנועת האנרגיה העולמית תהפוך לכלי מרכזי להרתעת אויביה וליצירת לחץ בינלאומי להפסקת הלחימה.
משטר שאינו נשען על אדם אחד
עראקצ'י חשף בריאיון לתקשורת האיראנית גם היבט נוסף, חשוב לא פחות. הוא הודה כי המשטר האיראני סבל מחדירות מודיעיניות עמוקות, שהגיעו עד למתחם "בית המנהיג", ואף השפיעו על תהליכי קבלת ההחלטות ועל האווירה בצמרת השלטון.
אולם, גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי דווקא מתוך הדברים האלה עולה מסקנה אחרת, המשטר אינו בנוי סביב אדם אחד בלבד.
גם אם המנהיג העליון הוא הסמכות העליונה, מוקדי הכוח האמיתיים מצויים ברשת רחבה של מוסדות, ובראשם משמרות המהפכה, המועצה העליונה לביטחון לאומי, מנגנוני הביטחון והממסד הדתי-אידיאולוגי.
זו אחת הסיבות לכך שגם פגיעה קשה בהנהגה אינה מבטיחה את קריסת המשטר. מדובר במערכת אידיאולוגית-צבאית שהוכיחה לאורך השנים יכולת הסתגלות גבוהה ועמידות גם בתנאי לחץ חריגים.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי לא רק איראן שינתה אסטרטגיה. גם הממשל האמריקני עבר התאמה דומה.
לאחר חודשים של לחימה, מתברר כי לא הושגה הכרעה צבאית, לא קרס המשטר האיראני ולא חוסלה לחלוטין יכולת ההשפעה האזורית של טהרן. מנגד, גם איראן לא הצליחה לכפות נסיגה אמריקנית או להשיג עליונות צבאית.
כתוצאה מכך, שני הצדדים עברו למודל של מלחמת התשה. בנק המטרות ממשיך להתמקד בעיקר במתקנים צבאיים ובתשתיות אסטרטגיות, בעוד ששני הצדדים נמנעים, לפחות בשלב זה, מהרחבה שיטתית של התקיפות לעבר יעדים אזרחיים או כלכליים שעלולים להצית מלחמה אזורית כוללת.
גם כאשר הותקפו תשתיות תחבורה או נשמעו איומים על מתקני מים, חשמל ואנרגיה, נראה כי מדובר בעיקר במסרים שנועדו להרתיע ולהפעיל לחץ, ולא בהחלטה אסטרטגית לעבור למלחמה חסרת מגבלות.
המו"מ לא מת למרות הקרבות
לצד חילופי האש, ממשיכים להתקיים גם ערוצי הידברות.
שר החוץ מרקו רוביו הדגיש כי ארצות הברית עדיין פתוחה לפתרון דיפלומטי, אך רק אם איראן תהיה מוכנה לעמוד בהתחייבויותיה. גם בטהרן, למרות הרטוריקה התקיפה, נמנעים מלסגור לחלוטין את הדלת בפני מגעים עתידיים.
להערכת גורמים מדיניים,הדבר מלמד כי שני הצדדים אינם רואים במלחמה יעד בפני עצמו. מבחינתם, הכוח הצבאי נועד לשפר עמדות לקראת הסדר עתידי, ולא להחליף את הדיפלומטיה. כל הישג בשדה הקרב אמור להפוך, בבוא העת, לקלף מיקוח סביב שולחן המשא ומתן.
לדבריהם, ככל שחולף הזמן מתברר כי איש מהצדדים אינו מסוגל להשיג ניצחון מוחלט. ארצות הברית נהנית מעדיפות צבאית ברורה, אך איראן מצליחה לנצל את יתרונותיה הגיאו-אסטרטגיים, ובראשם שליטתה במרחב הימי ופריסת בעלי בריתה באזור, כדי להאריך את העימות ולהעלות את מחירו.
זוהי הסיבה לכך שהמלחמה מתפתחת למאבק ממושך, שבו כל צד מנסה לצבור הישגים מצטברים במקום לחפש הכרעה אחת גדולה.
לסיכום, העימות בין וושינגטון לטהרן כבר אינו נסוב רק על תוכנית הגרעין האיראנית. הוא הפך למאבק רחב יותר על מאזן הכוחות במזרח התיכון, על השליטה בנתיבי האנרגיה ועל כללי המשחק האזוריים.
מיצר הורמוז, שאותו מבקשת איראן להפוך למנוף לחץ אסטרטגי, הפך לסמל של השלב החדש במערכה. כל עוד תמשיך טהרן לראות בו קלף מרכזי להבטחת הישרדות המשטר, וכל עוד וושינגטון תראה בהבטחת חופש השיט אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה, יוסיף המיצר להיות אחד ממוקדי החיכוך המסוכנים בעולם.
לפיכך, גם אם יושגו בעתיד הבנות זמניות או הפסקות אש נוספות, קשה להעריך שהעימות עצמו יסתיים בקרוב. בשלב זה נראה כי שני הצדדים השלימו עם מציאות של מלחמת התשה ארוכה, שבה ההישגים יימדדו לא בניצחון מוחלט, אלא ביכולת לשמר עוצמה, להפעיל לחץ ולהכתיב את תנאי ההסדר הבא.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
