המאבק על הנשק שבידי המיליציות הפרו-איראניות בעיראק נכנס לשלב מכריע. ראש הממשלה עלי א-זיידי מקדם את העיקרון של ריכוז הנשק בידי המדינה וקובע כי ההחלטות הביטחוניות והצבאיות צריכות להיות בידי הממשלה הפדרלית בלבד.
לכאורה , אומרים גורמים ביטחוניים, מדובר במהלך חוקתי. בפועל, זהו מאבק על מוקד הכוח האמיתי בעיראק.
השאלה אינה רק מי מחזיק ברובים, בטילים או בכטב"מים. השאלה החשובה יותר היא מי רשאי להחליט בשם עיראק אם לצאת למלחמה.
המתיחות החריפה לאחר התקיפה האמריקנית-סעודית נגד מפקדות "אל-חשד א-שעבי" ב-29 ביולי בכמה מחוזות בעיראק, שבה נהרגו ונפצעו, על פי המידע שפורסם, כ-20 אנשי מיליציות. הפלגים השיעיים איימו להגיב, אך מבחינת ממשלת בגדאד תגובה כזו עלולה לגרור את עיראק לעימות אזורי שאין לה אינטרס להיות חלק ממנו.
לדברי גורמים ביטחוניים, כאן נמצא שורש העימות, אם ארגון חמוש יכול להחליט בעצמו לתקוף את ארה"ב, סעודיה או כל מדינה אחרת, והממשלה נאלצת להתמודד עם התוצאות, הרי שלממשלה אין מונופול על הכוח. היא מחזיקה רק בחלק ממנו.
לקראת המועד שבו איימו המיליציות להגיב, פרסו כוחות הביטחון העיראקיים כוחות ברחובות בגדאד, ובהם יחידות של מנגנון הלוחמה בטרור הנתמך בידי ארה"ב.
המסר היה ברור, הממשלה מוכנה להתמודד עם כל גורם שינסה להשתמש בשטח עיראק כדי לתקוף מדינה אחרת.
אבל, להערכת גורמים ביטחוניים, עלי א-זיידי ניצב בפני דילמה קשה. שימוש בכוח נגד המיליציות עלול להצית עימות פנימי, הימנעות ממנו עלולה לשכנע אותן שהן חזקות יותר מהממשלה.
המתיחות דעכה לעת עתה לאחר שמנהיג תנועת "בדר", האדי אל-עאמרי, קרא לפלגים ב"קואליציית ההתנגדות האסלאמית" לדחות את תגובתם,המשבר הוקפא , הוא לא נפתר.
איראן עשויה להחליף את השיטה
על פי פרסומים בתקשורת הערבית מפי מקורות ביטחוניים עיראקיים , חלק מהקבוצות המזוהות עם איראן עשויות לעבור ממבנים גדולים ומוכרים לתאים קטנים ומבוזרים, המקושרים באמצעות גורמים איראניים.
אם אכן יתרחש שינוי כזה, אומרים גורמים ביטחוניים, אין פירושו שטהרן מוותרת על השפעתה בעיראק. להיפך, ייתכן שהיא מתאימה את שיטת הפעולה שלה למציאות החדשה.
במשך שנים הסתמכה איראן על מיליציות בעלות הנהגה, מפקדות, תשתיות ומאגרי נשק גדולים. היתרון היה ברור: כוח רב באמצעות שותפים מקומיים. אבל גם החיסרון היה ברור , היה אפשר לזהות את הארגונים, את מפקדיהם ואת התשתיות שלהם.
לכן המעבר האפשרי למבנה רשתי עשוי להיות פתרון מבחינת טהרן, פחות מפקדות, פחות ריכוזי נשק, פחות מנהיגים בולטים , ויותר תאים קטנים שקשה לאתר ולחבר זה לזה.
מבנה המיליציה עשוי להיעלם, אבל הרשת תישאר.
הכטב"מים מתאימים במיוחד למודל כזה, אומרים גורמים ביטחוניים, הם ניידים, קלים יחסית להסתרה וניתן להפעילם ממקומות שונים בלי תשתית קבועה. כך יכולה איראן לשמר יכולת השפעה ולחץ תוך הרחבת מרחב ההכחשה שלה.
המשמעות היא שהפחתת הנראות של השלוחות החמושות של איראן אינה בהכרח הפחתת היכולת שלהם. במקרים מסוימים היא דווקא עשויה לשפר אותה.
המועד שקבעה ממשלת עיראק למסירת הנשק על ידי המליציות, 30 בספטמבר, עשוי להיות מבחן משמעותי. אבל השאלה לא תהיה רק כמה כלי נשק יימסרו.
השאלה האמיתית אומרים גורמים ביטחוניים היא מה יקרה לאחר מכן.
אם המיליציות הגדולות ימסרו את הנשק הכבד שלהן, אך במקביל ימשיכו להתקיים תאים קטנים, רשתות חשאיות וקשרים ישירים עם גורמים איראניים ,פירוק הנשק יהיה חלקי בלבד.
במקרה כזה איראן אולי תאבד את המיליציות כפי שהכרנו אותן, אך תשמור על היכולת להפעיל כוח צבאי באמצעות מבנים חדשים.
לכן המבחן אינו מספר הרובים שיימסרו, אלא השאלה אם עיראק הצליחה לפרק גם את התשתית שמאחורי הנשק.
המאבק הפנימי בעיראק מתרחש בזמן שהעימות בין ארה"ב לאיראן מתרחב לזירות שונות במזרח התיכון. הסכנה מבחינת עיראק פשוטה, מיליציה עיראקית המזוהה עם איראן עלולה לתקוף יעד אמריקני או סעודי, ואז ארה"ב או בעלות בריתה יאלצו להגיב בשטח עיראק.
הממשלה תיאלץ אז להתמודד עם מצב כמעט בלתי אפשרי, להגן על ריבונות המדינה מבלי להיכנס לעימות עם גורמים חמושים מבית.
המחיר עלול להיות כבד, פגיעה בביטחון, בכלכלה, בייצוא הנפט וביחסים של עיראק עם מדינות האזור. אבל המחיר העמוק יותר יהיה ערעור נוסף של מוסדות המדינה.
עיראק כבר שילמה מחיר כבד על שנים של מלחמות, טרור ומאבקים בין מוקדי כוח. עימות אזורי חדש, אומרים גורמים ביטחוניים, עלול להחזיר אותה למציאות שבה כל ארגון חמוש הוא גם שחקן מדיני וצבאי עצמאי.
הוויכוח בעיראק מוצג לעיתים כמאבק בין מחנה פרו-אמריקני למחנה פרו-איראני. אבל זו אינה בהכרח השאלה המרכזית,השאלה היא פשוטה יותר, מי בעצם מקבל את ההחלטות.
גורמים ביטחוניים אומרים כי עיראק אינה חייבת להתייצב לצד וושינגטון או טהרן. היא צריכה להיות מסוגלת לקבל בעצמה את ההחלטות הנוגעות לביטחונה ולאינטרסים שלה.
מצד אחד, ממשלת א-זיידי מנסה להחזיר את הנשק ואת ההחלטות הביטחוניות לידי המדינה. מצד שני, איראן עשויה להיערך למציאות החדשה באמצעות שינוי מבנה השלוחות שלה , ממיליציות גדולות, גלויות ומזוהות, לרשתות קטנות, מבוזרות וחשאיות.
לכן גם אם בגדאד תצליח לפרק חלק מהמיליציות הגדולות, המאבק לא בהכרח יסתיים. הוא עלול פשוט לעבור לשלב חדש, ממאבק במפקדות ובמחסני נשק למאבק ברשתות חשאיות חמושות, בנאמנויות ובקשרים שקשה הרבה יותר לזהות.
לדברי גורמים ביטחוניים,אם א-זיידי יצליח, עיראק עשויה להתחיל להשתחרר מתפקידה כזירת מאבק בין מעצמות אזוריות ובינלאומיות. אם ייכשל, המיליציות ימשיכו לקבוע עובדות בשטח, ואיראן תוכל לשמר את השפעתה באמצעות מבנים חדשים של מליציות חמושות וקשים יותר לזיהוי.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
