גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים שהמלחמה שאיראן מנהלת אינה מכוונת רק נגד ישראל וארה"ב, אחת המטרות המרכזיות של טהרן היא סעודיה ומדינות המפרץ, שאותן היא מנסה להרתיע באמצעות טילים וכטב"מים ובאמצעות שלוחותיה בעיראק ובתימן,אלא שנראה כי סעודיה החליטה לשנות את כללי המשחק.
הברית הצבאית שסעודיה בונה עם טורקיה ופקיסטן עשויה להיות הרבה יותר מהסכם הגנה. מדובר בניסיון ליצור מול איראן כוח מוסלמי סוני אזורי בעל משקל צבאי, כלכלי ודמוגרפי עצום, שייצר עומק אסטרטגי ויחזק את יכולת ההרתעה של מדינות המפרץ.
להערכת גורמים ביטחוניים, היעד המרכזי הוא למנוע מאיראן להפוך את המפרץ ואת מיצר הורמוז לבני ערובה. אם טהרן תנסה לפגוע בתשתיות הנפט או לשבש את נתיבי השיט, היא עלולה להתמודד לא רק עם תגובה אמריקנית אלא עם קואליציה אזורית של מדינות מוסלמיות סוניות בעלות יכולות צבאיות משמעותיות.
לדבריהם, למהלך יש גם מימד תודעתי, הברית בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן מקשה על איראן להציג את המערכה כמאבק בין המערב לבין מדינה מוסלמית.
שלוש המדינות הללו הן שחקניות מרכזיות בעולם המוסלמי, וההתייצבות שלהן מול טהרן מערערת את הטענה האיראנית שהיא מייצגת את האינטרסים של העולם האסלאמי.
מעבר לכך, סעודיה מאותתת כי היא אינה מוכנה להסתמך עוד באופן בלעדי על המטרייה האמריקנית. ריאד מבקשת לבנות מערכת ביטחון אזורית עצמאית יותר, שתעניק לה יכולת להתמודד עם איראן גם במקרה שבו ארה"ב לא תהיה מוכנה או לא תוכל להתערב.
אם הברית הזו תתבסס, היא עשויה לצמצם את מנופי הכוח של איראן , הצבאיים, הכלכליים והתודעתיים , ולחייב את טהרן לחשב מחדש את האסטרטגיה שלה במפרץ. במילים אחרות, סעודיה אינה רק מתגוננת מפני איראן, היא מנסה לבנות סביבה חומת מגן מוסלמית חדשה.
לדברי הגורמים הביטחוניים, חתימת הסכם ההגנה המשותף בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן במכה ב-7 באוגוסט אינה עוד הסכם צבאי שגרתי. מאחורי הניסוחים הזהירים על שיתוף פעולה הגנתי מסתתר מסר מדיני ואסטרטגי רחב בהרבה, שלוש מעצמות מוסלמיות מרכזיות מאותתות כי הן מעוניינות לבנות ביניהן מנגנון ביטחוני שיאפשר להן להתמודד עם איומים אזוריים במידה רבה יותר של עצמאות.
העיתוי אינו מקרי, ההסכם נחתם בתקופה שבה המזרח התיכון עובר טלטלה אסטרטגית, לאחר המלחמה עם איראן ובצל השאלות הקשות שהתעוררו בנוגע ליכולתם של הסדרי הביטחון המסורתיים להבטיח את יציבות האזור.
הנוסחה שעליה חתמו שלוש המדינות פשוטה לכאורה, מתקפה חמושה על אחת מהן תיחשב למתקפה על כולן. לצדה נקבעו מנגנונים להגברת שיתוף הפעולה הביטחוני, הצבאי והמודיעיני.
ריאד, אנקרה ואסלאמאבאד מיהרו להדגיש כי מדובר בהסכם הגנתי, שאינו מכוון נגד מדינה מסוימת ואינו נועד להקים ברית צבאית או גוש עדתי. אבל במזרח התיכון, לא רק מה שנכתב בהסכמים חשוב ,אומרים גורמים ביטחוניים, אלא גם מי חותם עליהם, היכן הם נחתמים ובעיקר מי עלול להרגיש מאוים מהם.
ובמקרה הזה, התשובה ברורה: זו איראן.
העמדה האיראנית
מבחינת טהרן, משמעותו של הסכם מכה נובעת בראש ובראשונה מהשילוב בין שלוש המדינות ולדברי גורמים ביטחוניים היא מודאגת ממנו למרות שכלפי חוץ היא מפגינה ביטחון עצמי רב.
סעודיה היא המעצמה הערבית המרכזית במפרץ, בעלת משאבים כלכליים אדירים והשפעה פוליטית רחבה בעולם הערבי והמוסלמי. טורקיה היא מעצמה אזורית בעלת צבא גדול, תעשייה ביטחונית מתקדמת ומעמד של חברה בנאט"ו. פקיסטן מביאה עמה כוח צבאי משמעותי ויכולת הרתעה גרעינית.
כל אחת מהן בנפרד היא שחקנית חשובה. יחד הן מייצרות פוטנציאל אסטרטגי שקשה להתעלם ממנו.
לדברי הגורמים הביטחוניים, המשמעות עבור איראן היא האפשרות להיווצרותה של משוואה חדשה, משאבים והשפעה סעודיים, עוצמה צבאית וטכנולוגית טורקית ויכולת צבאית והרתעה גרעינית פקיסטנית.
זו אינה עדיין ברית צבאית במובן הקלאסי, וגם מוקדם לקבוע שההסכם יהפוך למנגנון הגנה אפקטיבי. אבל עצם הניסיון לייצר מסגרת כזאת הוא התפתחות שטהרן אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנה.
במשך שנים בנתה איראן את ביטחונה באמצעות תפיסה של "הגנה קדמית", יצירת רשת של בעלי ברית, ארגונים חמושים ושלוחים במדינות שונות באזור, שאפשרה לה להרחיק את האיום מגבולותיה ולייצר מנופי לחץ על יריביה.
מנגד, מדינות המפרץ הסתמכו במידה רבה על ארה"ב ועל הנוכחות הצבאית האמריקנית באזור.
אלא שהמציאות השתנתה בעקבות המלחמה.
המלחמות והעימותים של השנים האחרונות המחישו למדינות האזור כי הסתמכות מוחלטת על מעצמה חיצונית אינה בהכרח מספקת. סעודיה, טורקיה ומדינות נוספות מבקשות להגדיל את מרחב התמרון שלהן ולבנות יכולות עצמאיות יותר.
מכאן, אומרים גורמים ביטחוניים, נובעת אחת המשמעויות החשובות ביותר של הסכם מכה, הוא עשוי להיות חלק מתהליך שבו מדינות מוסלמיות באזור מתחילות לבנות ביניהן מנגנוני ביטחון שאינם תלויים לחלוטין בוושינגטון.
מבחינת איראן, זהו שינוי בעייתי.
לא רק משום שהוא עשוי להגדיל את היכולות הצבאיות של יריבותיה, אלא משום שהוא עלול לצמצם את חופש הפעולה שלה בזירה האזורית.
סעודיה ספגה בשנים האחרונות מתקפות טילים וכטב"מים, שחלקן נקשרו לכוחות הנתמכים בידי איראן, כמו החות'ים בתימן. מבחינת ריאד, האיום אינו תיאורטי.
אם בעבר יכלה איראן להעריך כי מתקפה על סעודיה תיענה בעיקר בתגובה סעודית או באמצעות בעלות בריתה של וושינגטון, הרי שמנגנון הגנה משותף עם טורקיה ופקיסטן עשוי לשנות את חישוב הסיכונים.
גם אם סעודיה אינה מעוניינת בעימות ישיר עם איראן, עצם האפשרות שהתקפה עליה תפעיל מנגנון תמיכה של שתי מעצמות מוסלמיות נוספות עשויה להעלות משמעותית את מחירו של עימות עתידי.
התגובה האיראנית להסכם הייתה מהירה ולא הייתה מקרית, חבר הפרלמנט האיראני אברהים רזאאי, חבר הוועדה לביטחון לאומי ולמדיניות חוץ, טען כי סעודיה אינה צריכה להסתמך על הסכמים עם מדינות אחרות כדי להבטיח את ביטחונה. לדבריו, "הסכם על הנייר" עם טורקיה ופקיסטן לא יספק לריאד ביטחון.
שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י הדגיש מנגד את הצורך באחדות מוסלמית ובהסתמכות על יכולות עצמאיות, וטען כי הכוחות המזוינים של איראן כבר הוכיחו את מוכנותם ואת עוצמתם.
המסר האיראני הוא ברור: טהרן אינה מתייחסת ל"הסכם מכה" כאל מסמך דיפלומטי שולי. היא מבינה שהשאלה האמיתית אינה רק מה כתוב בו כיום, אלא למה הוא עלול להפוך בעתיד.
גם המקום שבו נחתם ההסכם אינו פרט טכני,מכה היא המרכז הסמלי החשוב ביותר של העולם המוסלמי, ולכן הבחירה בה מאפשרת לסעודיה, טורקיה ופקיסטן להציג את ההסכם כמסגרת לשיתוף פעולה בין מדינות מוסלמיות ולא כברית שנועדה לבלום את איראן השיעית.
אם שלוש המדינות היו מציגות את ההסכם כברית אנטי-איראנית מובהקת, הן היו מסתכנות בהעמקת המתח העדתי באזור. במקום זאת, הן בחרו להדגיש שיתוף פעולה, הגנה הדדית ואחדות מוסלמית.
אבל מבחינת טהרן, השאלה אינה רק כיצד ההסכם מוגדר, אלא מה יהיו תוצאותיו.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי למרות כל הרעש סביב ההסכם, חשוב להיזהר מהסקת מסקנות מרחיקות לכת.
הסכם על הנייר אינו בהכרח ברית צבאית אפקטיבית. עדיין לא ברור כיצד יפעל מנגנון ההגנה המשותפת במקרה של מתקפה, איזה סיוע תעניק כל אחת מהמדינות לאחרות, ומה תהיה מידת המחויבות של טורקיה ופקיסטן במקרה של עימות ישיר בין סעודיה לאיראן.
אלה הן שאלות מהותיות, המבחן האמיתי יהיה אפוא ביכולת להפוך את ההסכם ממסמך מדיני למערכת מעשית של שיתוף פעולה, מודיעין, אימונים משותפים, תרגילים צבאיים, הגנה אווירית, טכנולוגיות ביטחוניות ותעשיות נשק.
אם הדבר יקרה, משמעותו תהיה גדולה בהרבה מהסכם הגנה משותפת.
הוא עשוי לסמן את ראשיתו של מודל ביטחוני אזורי חדש.
האירוניה היא ששלוש המדינות אינן חייבות לראות את עצמן כחלק מברית אנטי-איראנית כדי שההסכם יהפוך לבעיה אסטרטגית עבור טהרן.
עצם יצירתו של מנגנון ביטחוני בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן עשויה להגביל את חופש הפעולה האיראני ולהגדיל את מחיר השימוש בכוח נגד יריבותיה.
וזו כנראה הסיבה האמיתית לדאגה בטהרן.
המשמעות של הסכם מכה אינה טמונה רק בסעיף הקובע שמתקפה על אחת המדינות תיחשב למתקפה על כולן. המשמעות האמיתית נמצאת באפשרות שהוא יהפוך לזרז של תהליך רחב יותר, מעבר ממזרח תיכון שבו הביטחון נשען בעיקר על ארה"ב ועל רשתות ההשפעה האיראניות, למזרח תיכון שבו מדינות מוסלמיות מנסות לבנות ביניהן משוואת הרתעה עצמאית.
אם התהליך הזה יבשיל, איראן תידרש להתמודד עם מציאות חדשה, היא עדיין תהיה מעצמה אזורית מרכזית, אך היא כבר לא תהיה היחידה שמנסה לעצב את כללי המשחק הביטחוניים באזור.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
