ההתקרבות האסטרטגית בין אבו דאבי לירושלים מעצבת מחדש את מאזן הכוחות במפרץ, אך גם חושפת את איחוד האמירויות לסיכונים ביטחוניים ופוליטיים גוברים מול איראן.
הקשרים הביטחוניים והמודיעיניים בין ירושלים לאבו דאבי העמיקו בעקבות המלחמה מול איראן, והפכו את איחוד האמירויות לשותפה האסטרטגית הקרובה ביותר של ישראל במפרץ, תוך תיאום חשאי בדרג המדיני והצבאי והרחבת שיתוף הפעולה נגד האיום האיראני.
פרישת איחוד האמירויות מאופ״ק היא מהלך אסטרטגי שמסמן מעבר מניהול קולקטיבי של שוק הנפט לריבונות אנרגטית ולגמישות גיאופוליטית, על רקע שינויים במאזן הכוחות האזורי והעולמי.
למרות התלות הכלכלית העמוקה של איראן במדינות המפרץ, ההנהגה האיראנית מהמרת על הסלמה צבאית נגדן כדי להפעיל לחץ אזורי ובינלאומי להפסקת המלחמה.
גורמים ביטחוניים מעריכים כי טהראן מבקשת לפגוע בצומת הכלכלי והלוגיסטי החשוב ביותר במפרץ, כדי ליצור לחץ אזורי ובינלאומי ולהשפיע על קבלת ההחלטות בוושינגטון.
המעבר האיראני לפגיעה בתשתיות אזרחיות במדינות המפרץ אינו מהלך טקטי נקודתי אלא ניסיון לעצב מחדש את כללי המשחק האזוריים ולייצר מנופי לחץ ישירים על וושינגטון ובעלות בריתה.
מדינות המפרץ מנהלות אסטרטגיה חכמה וזהירה שמאפשרת להן לשמור על עמדה מרכזית בניהול העימות מול איראן מבלי להיות צד פעיל בסכסוך.
מדינות המפרץ מתלבטות בשאלת הצטרפותן לכוח היציבות הבינלאומי שאמור להתפרס ברצועת עזה. ארה"ב נתקלת בקשיים להעביר החלטה במועצת הביטחון של האו"ם לגבי הרכב הכוח וסמכויותיו.
תוכנית השלום של טראמפ תקועה במבוי סתום, הממשל האמריקני מציב יעדים שאפתניים אך חסרי תכלית מעשית, בעוד חמאס משתקם ומתחמש מחדש.
אף מדינה ערבית אינה מוכנה לעימות ישיר עם חמאס שמחזיק עדיין במאות קילומטרים של מנהרות ובאלפי מחבלים חמושים, בעוד וושינגטון מתקשה למצוא גורם שיפרק את הארגון מנשקו.
סעודיה, האמירויות וקטאר מנסות לבלום את ישראל, מהדקות את הקשרים עם איראן ומתנגדות לכל תקיפה צבאית על מתקני הגרעין שלה.
ההתקרבות האסטרטגית בין אבו דאבי לירושלים מעצבת מחדש את מאזן הכוחות במפרץ, אך גם חושפת את איחוד האמירויות לסיכונים ביטחוניים ופוליטיים גוברים מול איראן.
הקשרים הביטחוניים והמודיעיניים בין ירושלים לאבו דאבי העמיקו בעקבות המלחמה מול איראן, והפכו את איחוד האמירויות לשותפה האסטרטגית הקרובה ביותר של ישראל במפרץ, תוך תיאום חשאי בדרג המדיני והצבאי והרחבת שיתוף הפעולה נגד האיום האיראני.
פרישת איחוד האמירויות מאופ״ק היא מהלך אסטרטגי שמסמן מעבר מניהול קולקטיבי של שוק הנפט לריבונות אנרגטית ולגמישות גיאופוליטית, על רקע שינויים במאזן הכוחות האזורי והעולמי.
למרות התלות הכלכלית העמוקה של איראן במדינות המפרץ, ההנהגה האיראנית מהמרת על הסלמה צבאית נגדן כדי להפעיל לחץ אזורי ובינלאומי להפסקת המלחמה.
גורמים ביטחוניים מעריכים כי טהראן מבקשת לפגוע בצומת הכלכלי והלוגיסטי החשוב ביותר במפרץ, כדי ליצור לחץ אזורי ובינלאומי ולהשפיע על קבלת ההחלטות בוושינגטון.
המעבר האיראני לפגיעה בתשתיות אזרחיות במדינות המפרץ אינו מהלך טקטי נקודתי אלא ניסיון לעצב מחדש את כללי המשחק האזוריים ולייצר מנופי לחץ ישירים על וושינגטון ובעלות בריתה.
מדינות המפרץ מנהלות אסטרטגיה חכמה וזהירה שמאפשרת להן לשמור על עמדה מרכזית בניהול העימות מול איראן מבלי להיות צד פעיל בסכסוך.
מדינות המפרץ מתלבטות בשאלת הצטרפותן לכוח היציבות הבינלאומי שאמור להתפרס ברצועת עזה. ארה"ב נתקלת בקשיים להעביר החלטה במועצת הביטחון של האו"ם לגבי הרכב הכוח וסמכויותיו.
תוכנית השלום של טראמפ תקועה במבוי סתום, הממשל האמריקני מציב יעדים שאפתניים אך חסרי תכלית מעשית, בעוד חמאס משתקם ומתחמש מחדש.
אף מדינה ערבית אינה מוכנה לעימות ישיר עם חמאס שמחזיק עדיין במאות קילומטרים של מנהרות ובאלפי מחבלים חמושים, בעוד וושינגטון מתקשה למצוא גורם שיפרק את הארגון מנשקו.
סעודיה, האמירויות וקטאר מנסות לבלום את ישראל, מהדקות את הקשרים עם איראן ומתנגדות לכל תקיפה צבאית על מתקני הגרעין שלה.
