בתוך מבוך המשברים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים של לבנון, הולכת ומתבהרת תובנה אחת: אין מוצא אמיתי מהמשבר מבלי לפתור את שאלת נשקו של חיזבאללה. סוגיית פירוק הנשק של הארגון השיעי הפכה למוקד עניין חסר תקדים מצד מדינות המערב והעולם הערבי, ובעיקר מצד שגרירים זרים הפועלים כיום בלבנון. השיח הזה לא נותר ברמת הסמלים והרטוריקה – הוא הפך לתנאי בפועל לכל מהלך שיקום כלכלי או מדיני.
העיתון "א-שרק אלאווסט" מדווח כי בקרב ידידי לבנון, ובראשם שגרירת ארצות הברית בלבנון, ליסה ג’ונסון, התגבשה עמדה ברורה: לא יהיה שיקום כלכלי, לא תוזרם עזרה הומניטרית, ולא ייפתחו דלתות הקהילה הבינלאומית, כל עוד חיזבאללה אינו מוכן למסור את נשקו ולהכפיף את עצמו באופן מלא למוסדות המדינה.
ג’ונסון, שפעילה בתקופה האחרונה בסבב אינטנסיבי של פגישות ויוזמות דיפלומטיות, מציבה תנאי אחד ויחיד כתנאי ליציאה מהמשבר: בלעדיות הנשק בידי המדינה. אף שהיא נמנעת מלהציב לוח זמנים מפורש למסירת הנשק, ברור שהדבר עומד במרכז סדר היום של הדיפלומטיה האמריקאית בלבנון.
אולם, לנושא הנשק נוסף נדבך חדש ודחוף: חידוש המנדט של כוח יוניפי"ל בדרום לבנון. ככל שמתקרב מועד ההצבעה במועצת הביטחון באוגוסט, הולכת וגוברת הדאגה מהתנכלויות לכוח הבינלאומי מצד גורמים המזוהים עם חיזבאללה – התנכלויות שמאיימות על עצם המשך נוכחותו של הכוח.
על פי הדיווח ב"א-שרק אלאווסט",השגרירים מזהירים שמדובר ברגע קריטי: יש כעת חלון הזדמנויות לשלב את לבנון בעדיפות הבינלאומית, אך החלון הזה ייסגר אם תימשך הפגיעה בכוחות יוניפי"ל ואם חיזבאללה לא ישנה כיוון. מבחינתם, מסירת הנשק היא לא רק עניין פנימי – היא "שער הכניסה" לכל שיח בינלאומי עתידי עם לבנון.
הביקורת הדיפלומטית על חיזבאללה אינה רק מוסרית, אלא גם פוליטית. הצהרותיהם של בכירים כמו המזכ"ל נעים קאסם, שטען כי "ההתנגדות התחזקה מחדש", אינן נתפסות עוד כהתנגדות לגיטימית, אלא כהתכחשות למציאות. יתרה מזו, איומו של בכיר נוסף בחיזבאללה, מחמוד קמאטי, "לכרות את היד שתיגע בנשק", נתפס כרטוריקה פופוליסטית ריקה – שאינה משרתת לא את לבנון, לא את המפלגה עצמה, ובוודאי לא את תומכיה ההולכים ומתרחקים ממנה.
מהמקורות ששוחחו עם העיתון "א-שרק אלאווסט" עולה כי המסר של הקהילה הבינלאומית לחיזבאללה ברור ונחרץ: מסרו את הנשק ללא תנאים מוקדמים. זהו "מבחן האומץ" האמיתי של הארגון. מסירת הנשק תאפשר את פתיחת צינורות הסיוע לשיקום הדרום ההרוס ולסיוע למשפחות הקורבנות. המשך האחזות בנשק – לא תביא לכך. נהפוך הוא.
יש הרגשה בקרב הדיפלומטים כי חיזבאללה מחפש "דיל": להמיר את נשקו בתמורה לסיוע כלכלי, מתוך הבנה שחלק נרחב מהקהילה השיעית סובלת ממשבר חברתי וכלכלי קשה. אך לפי הערכתם, חיזבאללה יוכל לשרוד ולשקם את מעמדו הציבורי רק אם ישתלב במדינה, לא אם יעמוד מולה.
הארכת מנדט יוניפי"ל בדרום לבנון
במקביל, עולה נושא רגיש נוסף – חידוש המנדט של כוח יוניפי"ל בדרום.
לפי מקורות דיפלומטיים ששוחחו עם "א-שרק אלאווסט", המדינות התומכות בלבנון אינן מתכוונות להבליג עוד על ההסתה היומיומית וההטרדות כלפי יוניפי"ל, המיוחסות לגורמים הפועלים בהנחיית חיזבאללה. הפגיעה בכוחות יוניפי"ל – שמסייעים לצבא הלבנוני באכיפת החלטה 1701 – עלולה להביא לתגובה חריפה מצד מועצת הביטחון, ובמיוחד מצד ארצות הברית.
למעשה, אם ההתנכלויות יימשכו, קיימת אפשרות של שינוי במנדט הכוח הבינלאומי – כך שיורשה לפעול גם ללא ליווי של הצבא הלבנוני. וושינגטון כבר מאותתת: אם לא תינתן חירות פעולה מלאה ליוניפי"ל לוודא היעדר נשק בלתי חוקי בדרום הליטאני –היא לא תתמוך בחידוש המנדט.
והשאלות הקשות נותרות פתוחות:
- האם ללבנון אינטרס לגרש את הכוח הבינלאומי היחיד בלננון?
- מי ימלא את הוואקום במקרה שיוניפי"ל תעזוב?
- והאם חיזבאללה, במצבו הכלכלי הנוכחי, יכול להרשות לעצמו עוד סיבוב של עימות עם ישראל מול המערכת הבינלאומית?
הדיפלומטים הזרים תולים תקוותיהם גם בדמויות לבנוניות בכירות, בראשן יו"ר הפרלמנט נביה ברי, שיוכל – אולי – להפעיל השפעתו כדי לשים סוף להסלמה מול יוניפי"ל. ברי, כך הם טוענים, קורא באופן עקבי לתמיכה בכוח הבינלאומי, גם כאשר יש ביקורת עליו.
המסר הכולל ברור: לבנון עומדת מול צומת היסטורי – או שתבחר להשתלב מחדש במשפחת העמים ולבנות את עצמה מתוך הכרה במציאות ובחוק הבינלאומי, או שתמשיך להידרדר לבידוד מוחלט – מדיני, כלכלי וחברתי.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
