גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי מלחמות גדולות אינן רק רגעים של הרס, אלא גם נקודות מפנה היסטוריות.
כעת נוצרה ההזדמנות ההיסטורית להאיץ תהליכים אסטרטגיים שהיו תקועים במשך שנים. כך היה באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה עם הקמת נאט״ו, וכך עשוי לקרות כעת במפרץ.
העימות המתמשך מול איראן, לצד מתקפות טילים בליסטיים וכטב"מים על מדינות האזור, אילץ את מדינות המפרץ לבחון מחדש את תפיסת הביטחון שלהן. מה שנראה עד לאחרונה כמערכת הגנה מספקת, התגלה כפסיפס לא מתואם של יכולות לאומיות, חסרות אינטגרציה אמיתית.
על הרקע הזה, הרעיון של "נאט״ו מפרצי" חדל להיות סיסמה תיאורטית והופך בהדרגה לאופציה אסטרטגית שנדונה ברצינות.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי הדיון בנושא זה התחדש בדרגים הגבוהים ביותר בכל מדינות המפרץ.
מדינות המפרץ אינן חלשות, להיפך, תקציבי הביטחון שלהן מהגבוהים בעולם, והן מצוידות במערכות נשק מתקדמות, מטוסים, טילים והגנה אווירית מהשורה הראשונה.
אולם, הנשק המתקדם שברשותן איננו מספיק,הפערים אינם בכמות הנשק אלא ביכולת להפעיל אותו יחד. היעדר תיאום בין מערכות הגנה השונות של מדינות המפרץ, חוסר אחידות במקורות החימוש, והיעדר רשת התרעה אזורית משותפת, כל אלה פוגעים ביכולת להתמודד עם איום רב-זירתי ודינמי כמו זה שמציבה איראן.
במילים אחרות, האיום האיראני הוא אזורי, אך המענה עדיין לא.
מה מתבשל בכיוון ההגנה של מדינות המפרץ? הרעיון של ברית ביטחונית מפרצית איננו חדש. כבר מאז הקמת מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ בשנת 1981 על רקע המהפכה האסלאמית ומלחמת איראן עיראק, נעשו ניסיונות לבנות מסגרת הגנה משותפת, אולם בפועל, המנגנונים הללו נותרו מוגבלים ולא התפתחו לכדי ברית צבאית מלאה.
כעת, הלחץ הביטחוני וההתקפות האיראניות משנים את המשוואה. קולות של בכירים במפרץ, ובראשם ראש ממשלת קטאר לשעבר חמד בן ג׳אסם, קוראים להקמת ברית צבאית אמיתית, ולא רק מנגנון תיאום.
המסר הוא ברור: אין עוד זמן להמתין לסיום המלחמה, יש לבנות כבר עכשיו תשתית להרתעה קולקטיבית.
הדיון אף מתרחב מעבר לשיתוף פעולה צבאי בלבד, וכולל רעיונות להקמת תעשיות ביטחוניות משותפות ולחיזוק קשרים עם שחקנים אזוריים כמו טורקיה ופקיסטן.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המחלוקות בין מדינות המפרץ הן הרועץ להקמת ברית כזו,מדינות המפרץ אינן רואות את איראן באופן זהה. חלקן תופסות אותה כאיום קיומי, אחרות מנהלות עמה ערוצי דיאלוג. הפערים הללו מקשים על גיבוש תפיסה אסטרטגית אחידה, שהיא תנאי הכרחי לכל ברית צבאית אפקטיבית.
ללא הסכמה פוליטית עמוקה, גם מערכות הנשק המתקדמות ביותר לא יהפכו למערכת הגנה משולבת.
ההתקפות של איראן על מדינות המפרץ האיצו גם תהליך עמוק יותר והוא בחינה מחדש של התלות של מדינות אלה בארה"ב.
במשך עשרות שנים, הביטחון במפרץ נשען על המטרייה האמריקנית. אולם האירועים האחרונים עוררו ספקות באשר להיקף המחויבות האמריקאית וליעילותה.
על רקע זה, הסכם ההגנה בין ערב הסעודית לפקיסטן מסמן מגמה חדשה של גיוון בריתות. מדינות המפרץ אינן מוותרות על וושינגטון, אך הן מבקשות להרחיב את מרחב הפעולה ולהפחית את התלות בגורם יחיד.
גם כאן, רעיון הקמת “נאט״ו מפרצי” אינו תחליף לארה"ב אלא ניסיון להשלים אותה.
מנקודת מבטה של ישראל, ההתפתחויות הללו אינן רק עניין מפרצי פנימי, הן משתלבות בתהליך רחב יותר של עיצוב מחדש של מערכת הביטחון האזורית.
גורמים בכירים בירושלים אומרים כי ישראל רואה באיראן את האיום המרכזי, ופועלת מזה שנים לבניית שיתופי פעולה אזוריים מולו.
בהקשר זה, הקמת מסגרת ביטחונית מפרצית עשויה להשתלב בעתיד במערכת אזורית רחבה יותר, שתכלול גם שיתוף פעולה ביטחוני בין ישראל למדינות ערב המתונות.
האיום האיראני, המבוסס על טילים בליסטיים, כטב"מים ושלוחות אזוריות, אינו מבחין בין גבולות.
לכן, גם המענה האפקטיבי חייב להיות חוצה גבולות, מבוסס על התרעה מוקדמת, שיתוף מודיעין והגנה משולבת.
ברית מפרצית, אם תקום, עשויה להוות נדבך מרכזי במערכת כזו.
האם הברית הזו אכן בדרך להקמה?
למרות הפוטנציאל, הדרך להקמת "נאט״ו מפרצי" עוד ארוכה. היא תדרוש שנים של תיאום צבאי, אינטגרציה טכנולוגית, ובעיקר ,הסכמה פוליטית בין מדינות בעלות אינטרסים שונים ולעיתים מתחרים.
המלחמה הנוכחית עם איראן אמנם דוחפת את הרעיון קדימה, אך אינה מבטיחה את מימושו.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי הדיון על "נאט״ו מפרצי" משקף שינוי עמוק במזרח התיכון. זהו מעבר הדרגתי ממערכת ביטחון המבוססת על בריתות חיצוניות, למערכת אזורית המבוססת על שיתוף פעולה בין מדינות האזור עצמן.
אם מגמה זו תבשיל, היא עשויה לשנות באופן מהותי את מאזן הכוחות מול איראן, ואף לפתוח פתח למבנה ביטחוני אזורי חדש.
עבור ישראל, מדובר בהזדמנות אסטרטגית נדירה. אך כמו לא מעט יוזמות במזרח התיכון, גם כאן הפער בין רעיון למציאות עדיין גדול, והעתיד תלוי ביכולת של השחקנים האזוריים לתרגם איום משותף לשיתוף פעולה אמיתי.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
