ביקורו הראשון של ראש ממשלת עיראק, עלי א־זיידי, השבוע בוושינגטון נועד לסמן עידן חדש ביחסים בין עיראק לארה"ב, ממשל טראמפ ביקש להציג אותו כנקודת מפנה, מעבר ממערכת יחסים שהתבססה במשך שני עשורים על נוכחות צבאית אמריקנית לשותפות כלכלית, אנרגטית וביטחונית חדשה, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים.
אלא שבפועל הפך הביקור לאחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת בפוליטיקה העיראקית בשנים האחרונות, וחשף את עומק הקרע הפנימי במדינה ואת המאבק המתנהל על זהותה ועל כיוון התפתחותה.
מבחן פוליטי ראשון לא־זיידי
על פי דיווחים בתקשורת האמריקנית,הרגע שעורר את הסערה התרחש בבית הלבן, כאשר הנשיא דונלד טראמפ הזכיר את חיסולם של מפקד כוח קודס קאסם סולימאני וסגן יו"ר "אל-חשד א-שעבי", אבו מהדי אל־מוהנדס, שחוסל ביחד עם קאסם סולימאני בשנת 2020, ושאל את א־זיידי האם בכך "עשה טובה לעיראק?"
א־זיידי נמנע מלהיגרר לעימות והשיב כי באותה תקופה כלל לא עסק בפוליטיקה וכי הוא מבקש להתמקד בעתיד ולא בעבר.
מבחינה דיפלומטית הייתה זו תשובה זהירה שנועדה למנוע משבר עם שני הצדדים גם יחד. אולם בעיראק היא נתפסה אצל הפלגים הפרו-איראניים כחולשה ואף ככניעה ללחץ האמריקני.
המיליציות השיעיות לא הסתפקו בביקורת, אכרם אל־כעבי, מזכ"ל תנועת א־נוג'באא', הגדיר את סולימאני ואל־מוהנדס כ"סמלי ההתנגדות", בעוד שמשפחת אל־מוהנדס האשימה את ראש הממשלה א־זיידי בהמשך המהלך האמריקני נגד "אל-חשד א-שעבי".
גם פוליטיקאים שיעים נוספים טענו כי הקריאה להגבלת נשק המיליציות אינה אלא חלק מ"תוכנית אמריקנית-ציונית" לפירוק כוחן של המיליציות ולהשתלטות על משאבי האנרגיה של עיראק.
וושינגטון משנה אסטרטגיה
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי מאחורי הסערה הפוליטית מסתתר שינוי אסטרטגי עמוק יותר במדיניות האמריקנית.
ארה"ב אינה מבקשת עוד להחזיק כוחות גדולים בעיראק. מועד סיום משימת הקואליציה הבינלאומית למלחמה נגד דאע"ש נקבע לסוף ספטמבר הקרוב, אך במקביל דורשת וושינגטון מהממשלה העיראקית להוכיח את ריבונותה באמצעות פירוק המיליציות הפרו-איראניות מנשקן.
שר המלחמה האמריקני פיט הגסת' הדגיש כי צבא עיראק וכוחות הפשמרגה יישאו באחריות למאבק בדאע"ש לאחר הנסיגה, בעוד שיתוף הפעולה עם ארה"ב יתמקד במודיעין, בטכנולוגיה, באימונים ובסיוע מקצועי.
המסר האמריקני הוא ברור, פחות חיילים אמריקנים בשטח אך יותר השפעה אמריקנית באמצעות מוסדות המדינה.
במקביל מנסה ממשל טראמפ לבנות נדבך חדש ביחסים עם בגדאד , כלכלי ואנרגטי.
המשלחת העיראקית שיצאה לוושינגטון מנהלת מגעים לחתימה על יותר מ־18 הסכמים עם ארה"ב בתחומי הנפט, האנרגיה, התעשייה, ההשקעות, הטכנולוגיה והביטחון. עלי א-זיידי אף קיים ביוסטון פגישות עם בכירי חברות האנרגיה האמריקניות אקסון־מוביל, שברון והליברטון.
גורמים מדיניים אומרים כי אחד המהלכים האסטרטגיים החשובים שנבחנים הוא שיקום צינור הנפט ההיסטורי כרכוכ–בניאס, שיחבר מחדש את שדות הנפט העיראקיים לים התיכון דרך סוריה.
אם ייצא לפועל, הפרויקט עשוי להפחית את תלותה של עיראק במיצרי הורמוז ולהעניק לה גמישות אסטרטגית רבה יותר בייצוא הנפט.
מבחינת וושינגטון, מדובר בחלק ממאמץ רחב יותר לצמצום ההשפעה האיראנית על נתיבי האנרגיה באזור ולחיזוק הנוכחות הכלכלית האמריקנית בעיראק.
סין מול ארה"ב
אולם גם סוגיית ההשקעות הפכה לזירת עימות פוליטית.
בעוד שגורמים בממשלה העיראקית רואים בחברות האמריקניות מנוע לצמיחה ולפיתוח, המיליציות הפרו-איראניות דוחפות להרחבת שיתוף הפעולה עם סין. אכרם אל־כעבי אף האשים את החברות האמריקניות בכישלונות המתמשכים של משק החשמל העיראקי מאז 2003 וקרא לגרשן ולהחליפן בחברות סיניות.
כך הפכה שאלת זהות המשקיעים הזרים לביטוי נוסף של המאבק הגיאו פוליטי בין וושינגטון, טהראן ובייג'ינג על עתידה של עיראק.
גורמים מדיניים אומרים כי ביקורו של א־זיידי בוושינגטון המחיש כי המאבק על עיראק כבר אינו מתנהל רק סביב נוכחותם של החיילים האמריקנים במדינה, הוא עובר אל תחומי הכלכלה, האנרגיה, ההשקעות ובניית מוסדות המדינה.
ממשל טראמפ מבקש להחליף את ההשפעה הצבאית בהשפעה כלכלית ואסטרטגית, בעוד שאיראן והמיליציות הנאמנות לה מבינות כי פירוק כוחן הצבאי עלול להוביל גם לשחיקת השפעתן הפוליטית והכלכלית.
לכן, שאלת פירוק המיליציות מנשקן אינה רק סוגיה ביטחונית, אלא מבחן לריבונותה של עיראק וליכולתה של הממשלה להשליט את מרותה על כלל המדינה.
בסופו של דבר, הצלחת ביקורו של א-זיידי בוושינגטון לא תימדד במספר ההסכמים שייחתמו עם ארה"ב, אלא בשאלה האם יצליח להוביל את עיראק אל מציאות חדשה שבה המדינה , ולא המיליציות ,תקבע את מדיניות החוץ, הביטחון והכלכלה שלה.
בכך טמון האתגר הגדול ביותר של עיראק בשנים הקרובות, והוא גם שיקבע אם המדינה תצליח להשתחרר מהמאבק המתמשך בין וושינגטון לטהראן או שתמשיך להיות אחת מזירות העימות המרכזיות ביניהן.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
