התקיפות נגד סעודיה וההתקרבות בין המיליציות העיראקיות הנתמכות על ידי איראן לבין החות'ים בתימן מצביעות על שינוי בדפוס הפעולה האיראני. טהרן אינה מסתמכת עוד רק על ארגונים הממתינים לפקודה ישירה ממנה, אלא על רשת של כוחות חמושים חזקים ועצמאיים יחסית, המסוגלים לפעול לפי האינטרסים שלהם ובמקביל לשרת את האסטרטגיה האזורית של איראן, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
במשך עשרות שנים בנתה איראן את מה שכונה "ציר ההתנגדות", רשת של ארגונים חמושים במזרח התיכון שנועדה להרחיק את המערכה מגבולותיה וליצור לטהרן יכולת להפעיל לחץ על אויביה באמצעות שלוחים. חזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן היו המרכיבים המרכזיים של הרשת הזאת.
אלא שמאז 7 באוקטובר 2023 השתנתה המציאות. חמאס ספג מכה קשה, חזבאללה איבד חלק ניכר מיכולותיו וממנהיגותו, משטר בשאר אסד בסוריה קרס והנוכחות האיראנית במדינה נפגעה. גם המיליציות העיראקיות נאלצו להתמודד עם לחץ אמריקאי ועם ניסיונות הממשלה בבגדאד להחזיר למדינה את המונופול על הפעלת הכוח.
לכאורה, "ציר ההתנגדות" נחלש מאוד. אבל המסקנה שאיראן איבדה את יכולתה להפעיל את רשת השלוחים שלה עלולה להיות מוטעית, אומרים הגורמים הביטחוניים. לטענתם, ההתפתחויות האחרונות בעיראק ובתימן מצביעות דווקא על הסתגלות של האסטרטגיה האיראנית.
איראן אינה זקוקה בהכרח לשלוחים הממתינים לפקודה מטהרן. היא זקוקה לשלוחים חזקים, חמושים ועצמאיים מספיק כדי לפעול כאשר האינטרסים שלהם מצטלבים עם האינטרסים האיראניים.
ההבדל הזה חשוב במיוחד בכל הנוגע לחות'ים בתימן.
החות'ים אינם עוד רק ארגון מקומי בתימן הנתמך על ידי איראן. במהלך השנים הם הפכו לכוח צבאי משמעותי, בעל יכולות של טילים נגד ספינות, טילים בליסטיים וכטב"מים, ואף יכולות הגנה אווירית. הם הצליחו לאיים על חופש השיט בים האדום ולהוכיח כי הם מסוגלים לנהל מערכה אזורית במשך תקופה ממושכת.
דווקא התחזקותם הצבאית הגדילה במידה מסוימת גם את עצמאותם מטהרן, כך מעריכים גורמי הביטחון.
החות'ים מקבלים מאיראן סיוע, ידע, טכנולוגיה ואמצעי לחימה, אך אינם בהכרח פועלים בכל פעם בהתאם להוראה ישירה של ההנהגה האיראנית. הם פיתחו אינטרסים מקומיים ואזוריים משלהם, ובמקביל השקיעו לאורך השנים בבניית יכולות עצמאיות בתחומי הטילים, הכטב"מים, הלחימה הימית והמודיעין.
הקשר בין החות'ים לאיראן אינו מתקיים בחלל ריק. במשך שנים נבנתה בין החות'ים, חזבאללה ואיראן מערכת של קשרים, העברת ידע, ניסיון צבאי וייעוץ. חזבאללה, ובעיקר חסן נסראללה, שימש במשך שנים גורם מרכזי בבניית מערכת היחסים הזאת.
אולם גם בתוך מערכת הקשרים ההדוקה נשמרה לחות'ים מידה משמעותית של עצמאות. הם אינם ארגון הממתין לפקודות מטהרן, אלא כוח אזורי בעל הנהגה עצמאית, בסיס חברתי ושבטי, אינטרסים תימניים מובהקים ויכולת צבאית שנבנתה לאורך שנים.
המשמעות היא שהסיוע האיראני לא ביטל את העצמאות החות'ית, אלא סייע לחות'ים לבנות כוח שמסוגל לפעול בכוחות עצמו. לכן לא מדויק בהכרח לראות בכל פעולה חות'ית הוראה ישירה מטהרן.
דווקא כאן טמון היתרון האיראני, אומרים גורמים ביטחוניים. טהרן אינה חייבת להורות לחות'ים מה לעשות כדי ליהנות מהכוח שהם בנו. די בכך שהאינטרסים של שני הצדדים מצטלבים. כאשר החות'ים מאיימים על השיט בים האדום, פוגעים באינטרסים סעודיים או מאלצים את ארצות הברית להשקיע משאבים בזירה התימנית, הם מקדמים בראש ובראשונה את האינטרסים שלהם, אך במקביל משרתים גם את האסטרטגיה האזורית של איראן.
במובן הזה, העצמאות החות'ית אינה בהכרח חולשה של רשת ההשפעה האיראנית, אלא יכולה להיות דווקא אחד מנכסיה. היא מקשה על ארה"ב וישראל להוכיח בכל מקרה שהפעולה התקבלה כהוראה איראנית ישירה, ובמקביל מאפשרת לטהרן ליהנות מהישגים אסטרטגיים שמושגים באמצעות כוח שאינו פועל באופן גלוי כזרוע של איראן.
על רקע זה, ההתפתחויות האחרונות בתימן ובעיראק מקבלות משמעות אסטרטגית רחבה יותר.
על פי גורמי מודיעין במערב, נציגים של החות'ים השתתפו בתכנון ובביצוע של מתקפת כטב"מים משמעותית שביצעו מיליציות עיראקיות נגד מתקני נפט בסעודיה בחודש יולי.
המיליציות העיראקיות הפרו איראניות מספקות לאיראן עומק אסטרטגי בצפון המפרץ, בעוד החות'ים מחזיקים ביכולת להפעיל לחץ מדרום, באזור הים האדום ומיצר באב אלמנדב. מבחינת טהרן, מדובר במעין צבת אסטרטגית סביב סעודיה.
המסר האיראני לסעודיה ברור. גם אם היא מצליחה לצמצם את תלותה במיצר הורמוז ולהעביר חלק גדול יותר מיצוא הנפט שלה דרך הים האדום, גם הנתיב הזה חשוף לאיום. סעודיה יכולה לעקוף את מיצר הורמוז באמצעות צינורות ומסופים בים האדום, אבל אינה יכולה להתעלם מהחות'ים ומהיכולת שלהם לאיים על השיט באזור.
זו אחת הסיבות לכך שהלחץ האיראני על סעודיה אינו חייב להתבצע באמצעות מתקפה איראנית ישירה. איראן יכולה להסתמך על המיליציות בעיראק ועל החות'ים בתימן, שכל אחד מהם פועל במידה מסוימת לפי שיקוליו, אך שניהם מסוגלים ליצור יחד אפקט אסטרטגי רחב יותר.
האיראנים למדו בשנים האחרונות גם את מחיר השליטה הישירה, אומרים גורמים ביטחוניים.
המלחמות בעזה ובלבנון המחישו את המחיר שמשלמת איראן כאשר ארגוני הציר שלה הופכים למטרות מרכזיות. חזבאללה, שהיה במשך שנים הארגון החזק והמאורגן ביותר בציר האיראני, ספג פגיעה קשה בהנהגה ובתשתיות. חיסול חסן נסראללה והפגיעה בשכבת הפיקוד והידע של הארגון שינו את מאזן הכוחות בלבנון.
דווקא כאשר חזבאללה נחלש, גדלה המעורבות הישירה של משמרות המהפכה באיראן בלבנון, במטרה לשמר את יכולות הארגון ואת מעמדה של איראן. בכך נחשף פרדוקס, כאשר השליח נחלש, איראן נאלצת להתקרב אליו ולהגדיל את השליטה הישירה בו.
החות'ים מציגים מודל אחר.
הם חזקים יותר, עצמאיים יותר ובעלי יכולת לקבל החלטות בעצמם. לכן איראן יכולה ליהנות מהשפעתם בלי לשאת בהכרח באחריות מלאה לכל פעולה שלהם.
המשמעות היא ש"ציר ההתנגדות" אינו בהכרח נעלם, אלא משנה צורה, כך מעריכים גורמים ביטחוניים.
בעבר ביקשה איראן ליצור מערכת שבה טהרן היא מרכז הכובד והארגונים השונים מתפקדים כחלקים של מערכת אחת. כיום, לאחר המכות שספגו חמאס וחזבאללה ולאחר נפילת משטר בשאר אסד בסוריה, המערכת הפכה מבוזרת יותר.
חלק מהארגונים זקוקים לאיראן יותר מאשר בעבר. אחרים, כמו החות'ים, הפכו עצמאיים יותר. ויש ארגונים המנסים לאזן בין הקשר עם איראן לבין אינטרסים מקומיים ואזוריים.
מבחינת איראן, אין הכרח שכל הארגונים יהיו כפופים לה לחלוטין. די בכך שהם יישארו בתוך מעגל ההשפעה שלה ויפעלו במקרים שבהם האינטרסים שלהם ושל טהרן חופפים.
הדבר בולט במיוחד ביחס לסעודיה.
סעודיה היא לא רק יריבה אזורית של איראן. היא בעלת ברית מרכזית של ארה"ב, מעצמת אנרגיה ושחקנית מרכזית בכל ניסיון לעצב מחדש את המזרח התיכון.
פגיעה בתשתיות הנפט שלה, איום על השיט או אילוץ שלה להשקיע משאבים נוספים בהגנה על גבולותיה ונתיבי הסחר שלה משרתים את האינטרסים האיראניים, גם אם טהרן אינה מבצעת את התקיפה בעצמה.
לכן שיתוף הפעולה בין המיליציות העיראקיות לבין החות'ים ראוי לתשומת לב מיוחדת.
הדיווחים על מעורבות חות'ית במתקפה נגד מתקני הנפט הסעודיים וצינור הנפט "מזרח-מערב", אינם מוכיחים בהכרח כי התקבלה פקודה ישירה מטהרן. אבל הם כן מצביעים על האפשרות שנבנית רשת מבצעית חדשה, שבה ארגונים הנתמכים על ידי איראן מחליפים ביניהם ידע, טכנולוגיה וניסיון ופועלים נגד יעדים משותפים.
גם המיליציות העיראקיות אינן בהכרח כוח המציית באופן אוטומטי לכל הוראה איראנית. חלקן קשורות באופן הדוק למשמרות המהפכה, בעוד אחרות פועלות במידה רבה בהתאם לשיקולים עיראקיים. הממשלה בבגדאד אף מנסה ללחוץ עליהן להתפרק מנשקן, אך נתקלת בהתנגדות מצד קבוצות חזקות הנתמכות על ידי טהרן.
דווקא משום כך, איראן יכולה להפעיל השפעה בלי להפעיל שליטה מלאה.
המודל החדש של טהרן עשוי להיות פחות היררכי ויותר רשתי. במקום שרשרת פיקוד אחת, קיימת רשת של ארגונים בעלי אינטרסים משותפים, קשרים אידיאולוגיים, שיתוף מודיעיני וסיוע צבאי. כאשר נוצר צורך, הרשת יכולה להפעיל לחץ בכמה זירות במקביל.
זהו שינוי חשוב גם עבור ישראל וארה"ב.
אם בוחנים כל ארגון בנפרד,אומרים גורמים ביטחוניים, אפשר להגיע למסקנה ש"ציר ההתנגדות" נחלש. חמאס נחלש, חזבאללה נחלש, סוריה יצאה במידה רבה מהמערכת האיראנית, והמיליציות בעיראק נתונות ללחץ גובר מצד הממשלה בבגדאד להתפרק מנשקן. אבל אם מסתכלים על המערכת כולה, מתקבלת תמונה מורכבת יותר.
איראן אמנם איבדה חלק מהשליטה שהייתה לה בעבר, אך במקביל היא מנסה להפוך את הרשת שלה לגמישה יותר, מבוזרת יותר וקשה יותר לפגיעה. ההתקרבות בין החות'ים למיליציות העיראקיות, והיכולת לפעול נגד סעודיה מכיוונים שונים, ממחישות את השינוי הזה.
החות'ים בתימן הם הדוגמה הבולטת ביותר. הם אינם בהכרח "חיילים איראנים" הממתינים לפקודה מטהרן. הם כוח אזורי בעל הנהגה, אינטרסים ויכולות משלו. אבל כאשר האינטרסים שלהם נפגשים עם אלה של איראן, הם יכולים להפוך למכפיל כוח משמעותי עבור טהרן, בלי שאיראן תידרש להפעיל את כוחה באופן ישיר.
גם בעיראק מתפתח מודל דומה, אם כי מורכב יותר. לצד המיליציות הוותיקות הנתמכות על ידי איראן, דווח כי משמרות המהפכה הקימו תאים חשאיים שפעלו מחוץ למסגרות המיליציוניות הרגילות, במטרה לשמור על יכולת פעולה ולהקשות על זיהוי הקשר הישיר לטהרן.
לכן, אומרים גורמים ביטחוניים, מוקדם מדי להכריז על מותו של "ציר ההתנגדות".
לדבריהם, הציר הישן אכן נפגע קשות, והמודל שבו טהרן היא מרכז הפיקוד והארגונים הם שלוחים ממושמעים אינו פועל עוד באותה יעילות. אבל במקומו מתפתח מודל חדש, גמיש ומבוזר יותר, שבו ארגונים חזקים ועצמאיים יחסית יכולים לפעול לפי האינטרסים שלהם ובמקביל לשרת את האסטרטגיה האיראנית.
מבחינת ישראל וארה"ב, זהו שינוי משמעותי. איראן אינה חייבת להחזיר את "ציר ההתנגדות" למצב שבו היה לפני 7 באוקטובר. ייתכן שהיא מנסה לבנות משהו אחר, לא ציר אחד הנשלט ממרכז אחד, אלא רשת של כוחות חמושים, חלקם תלויים בטהרן וחלקם עצמאיים ממנה, המסוגלים לפתוח בעת הצורך חזיתות שונות נגד אויביה. דווקא משום שאינם פועלים תמיד כזרועות ישירות של איראן, קשה יותר לזהות את שרשרת הפיקוד, לייחס לטהרן אחריות ולהרתיע אותה באמצעות פגיעה בשלוחיה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
