פרשנים לבנונים אומרים כי החלטת לבנון לבטל את ההסכמה הרשמית שלה למינוי השגריר האיראני המיועד, מוחמד רזא שיבאני, ולהכריז עליו כ"אישיות בלתי רצויה", איננה עוד תקרית דיפלומטית שגרתית. מדובר בצעד חריג הממקם את היחסים בין ביירות לטהראן בנקודת מבחן חדשה, אולי החריפה ביותר מזה עשורים.
באופן רשמי, בביירות מקפידים להדגיש כי אין מדובר בניתוק יחסים, אלא במהלך נקודתי על רקע הפרות של כללי הדיפלומטיה. אך בפועל, מדובר במהלך פוליטי רחב יותר, המשקף שינוי בגישתה של לבנון כלפי הנוכחות וההשפעה האיראנית בשטחה, ובעיקר כלפי התפקיד שממלאים "משמרות המהפכה" וחזבאללה במארג הכוח המקומי.
במשך יותר משלושה עשורים, מאז תחילת שנות התשעים, נשמרה מסגרת דיפלומטית יציבה יחסית בין לבנון לאיראן. לאחר מלחמת האזרחים והסכם טאיף, פעלה ביירות להסדרת היחסים עם טהראן על בסיס כללים דיפלומטיים ברורים, תוך ניסיון לצמצם את הפער בין הקשר הרשמי לבין הפעילות הבלתי פורמלית של איראן בזירה הלבנונית.
אלא שהמלחמה האחרונה ב-2024 סימנה תפנית. מאז, ניכרת שחיקה מתמשכת באמון בין הצדדים, שהלכה והעמיקה בעקבות סדרת תקריות והצהרות שנתפסו בלבנון כהתערבות ישירה בענייניה הריבוניים.
הצהרתו של יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבאף בסוף שנת 2024, כי טהראן מוכנה לנהל מו"מ עם צרפת על יישום החלטה 1701 של מועצת הביטחון, נתפסה בביירות כחציית קו אדום. מבחינת לבנון, מדובר היה בניסיון איראני להפקיע מידיה את הסמכות לקבוע את מדיניות הביטחון והגבול בדרום המדינה.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי גירוש השגריר האיראני לא התרחש בחלל ריק, אלא הוא שיאו של תהליך מתמשך של החרפה ביחסים בין לבנון לאיראן.
כבר ב-2025 החלה לבנון לנקוט צעדים חריגים, בהם זימון השגריר האיראני לשיחות הבהרה, ואף בדיקות ביטחוניות לנציגים דיפלומטיים בשדה התעופה בביירות. בהמשך, התעצמה הביקורת בעקבות התבטאויות איראניות נגד רעיון פירוק הנשק של חזבאללה, שנתפסו כהתערבות ישירה בזירה הפנימית.
במקביל, נרשמה הסלמה נוספת כאשר לבנון החלה לעכב את הליך אישורו של השגריר החדש, ואף הקפיאה בפועל את קבלתו.
הצעדים הללו הגיעו לשיאם בתחילת מרץ 2026, כאשר ממשלת לבנון קיבלה שורה של החלטות המעידות על שינוי כיוון: החזרת חובת ההצטיידות בוויזה לאזרחים איראנים, והוראה למנגנוני הביטחון לפעול נגד פעילות של גורמים המזוהים עם "משמרות המהפכה" בשטח המדינה, עד כדי מעצרים וגירוש.
לכאורה, המשבר הנוכחי מתנהל בזירה הדיפלומטית, אך שורשיו עמוקים הרבה יותר. הסוגיה המרכזית איננה זהותו של שגריר כזה או אחר, אלא עצם טיב הנוכחות האיראנית בלבנון.
מנקודת מבטם של גורמים בממשלת לבנון, איראן אינה פועלת רק כמדינה זרה עם ייצוג דיפלומטי, אלא כשחקן בעל השפעה ישירה על החלטות ביטחוניות, דרך חזבאללה ובאמצעות מעורבות של גורמים צבאיים ואידיאולוגיים.
הטענה כי פעילים איראנים הקשורים למשמרות המהפכה פעלו בלבנון תחת כיסוי דיפלומטי, או ללא תיאום עם הרשויות, רק החריפה את תחושת אובדן הריבונות והובילה להקשחת העמדה הרשמית.
פרשנים בלבנון אומרים כי במובן מסוים, הצעד הנוכחי מחזיר את היחסים לשאלות היסוד שעלו כבר בתחילת שנות התשעים, כאשר לבנון ניסתה לראשונה להסדיר את הקשר עם איראן על בסיס עקרונות אמנת וינה ולדרוש כיבוד מלא של הריבונות.
אז, הצליחה ביירות לכפות על טהראן מעבר להתנהלות דיפלומטית מוסדרת, לאחר תקופה שבה פעלו נציגים איראנים מחוץ למסגרת הרשמית ובתיאום ישיר עם חזבאללה.
כיום, נדמה כי לבנון מנסה לבצע מהלך דומה, אך בתנאים מורכבים בהרבה, כאשר השפעתה של איראן מושרשת עמוק יותר במערכת הפוליטית והביטחונית.
השאלה המרכזית כעת היא האם מדובר במהלך טקטי שנועד להציב גבולות, או בתחילתה של תפנית אסטרטגית רחבה יותר.
מצד אחד, לבנון אינה מעוניינת בעימות חזיתי עם איראן, והיא ממשיכה להימנע מהכרזה על ניתוק יחסים. מצד שני, הצעדים שננקטו עד כה מעידים על נכונות גוברת להציב קווים אדומים, גם במחיר של מתיחות דיפלומטית.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי גירוש השגריר האיראני אכן משקף שינוי בשיח הלבנוני, מעבר מהשלמה עם מציאות של השפעה חיצונית, לניסיון, גם אם מוגבל, להשיב לעצמה שליטה על גבולות הריבונות.
לא מן הנמנע כי מדובר גם בראשיתו של תהליך עמוק יותר, שעשוי לעצב מחדש את מקומה של איראן בלבנון, ואת יכולתה של המדינה הלבנונית להגדיר את עצמה מול לחצי האזור.
אולם, הגורמים הביטחוניים אומרים כי הצעד הזה איננו מספיק וכי ממשלת לבנון עדיין לא חצתה את הרוביקון בכל הקשור לפירוק חזבאללה מנשקו כפי שהתחייבה לעשות בפני הקהילה הבינלאומית.
לדבריהם, גירוש השגריר האיראני הינו יותר צעד לצורכי יחסי ציבור, במיוחד כלפי ממשל טראמפ, וישראל דורשת מממשלת לבנון לעמוד בהתחיבויותיה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
