האם ממשלת עיראק מסוגלת באמת לפרק את המיליציות מנשקן, או שמא המאבק על "ריכוז הנשק בידי המדינה" עומד להפוך לעימות הפנימי המסוכן ביותר במדינה מאז התבוסה של דאע"ש?
לקראת המועד שקבעה ממשלת בגדאד, 30 בספטמבר, לאיסוף הנשק מהמליציות הפרו איראניות הולכת ומחריפה המחלוקת בין הממשלה העיראקית לבין המיליציות הפרו איראניות החמושות המסרבות לוותר על נשקן.
בעוד גורמים רשמיים בעיראק מדברים על דיאלוג מתקדם ועל האפשרות להסדיר את סוגיית הנשק באמצעות משא ומתן, המיליציות עצמן מציבות תנאים חדשים, חלקם נוגעים כלל לא לשאלת הנשק אלא למעמדה של עיראק וליחסיה עם ארה"ב, טורקיה ואיראן.
התוצאה היא שהדיון על פירוק המיליציות מנשקן הופך במהירות למאבק על זהותה של המדינה העיראקית ועל השאלה מי יקבע את מדיניות הביטחון והחוץ שלה.
ממשלת עיראק ממשיכה להצהיר כי המגעים עם המליציות החמושות נמשכים וכי מטרתה היא להביא לכך שהנשק יהיה אך ורק בידי מוסדות המדינה.
היועץ הביטחוני לראש הממשלה, קאסם אל-אערג'י, אמר כי הדיאלוג עם המיליציות נמשך וכי הממשלה נחושה לסיים את התיקים הגורמים נזק לעיראק ולמדינות השכנות.
לדבריו, חלק מהמיליציות מחויבות כיום שלא לבצע פעולות נגד מדינות שכנות או בתוך שטח עיראק, והוא הביע תקווה כי לאחר נסיגת כוחות הקואליציה הבינלאומית מעיראק ב-30 בספטמבר ניתן יהיה לקיים דיאלוג רציני יותר על ריכוז הנשק בידי המדינה.
לדברי גורמים ביטחוניים, הבעיה המרכזית היא שהממשלה מדברת על פירוק הנשק, בעוד שהמיליציות מדברות על תנאים מוקדמים.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא עמדת מליציית "גדודי סיד א-שוהדא", בראשות אבו אלאא אל-ולאא'י, שהודיעו כי שיתוף הפעולה עם המהלך להסדרת הנשק מותנה במימוש עשרה תנאים.
עשרה תנאים למסירת הנשק
בראש הדרישות עומדת נסיגה מלאה של הכוחות האמריקניים מעיראק, ביבשה, בים ובאוויר. המיליציה דורשת גם למנוע שימוש במרחב האווירי העיראקי לצורך תקיפת מדינות אחרות.
לכך מצטרפות דרישות לחקיקת חוק שיסדיר את מעמדו של ארגון "אל-חשד א-שעבי", ארגון הגג של המליציות בעיראק, ויבטיח את זכויות אנשיו, הטלת ריבונות פדרלית מלאה על שטחי עיראק, וחיזוק מערכות ההגנה האווירית באמצעות אמצעי לחימה מתקדמים שיופעלו בהחלטה עיראקית בלבד.
המיליציות דורשות גם את הוצאת הכוחות הטורקיים מצפון עיראק ואת סילוק לוחמי מפלגת הפועלים הכורדית(PKK) מהמדינה. הן דורשות שהצבא העיראקי יהיה האחראי הבלעדי להגנת הגבולות באזור כורדיסטן.
דרישות נוספות של המליציות הפרו איראניות כוללות הוצאת קבוצות האופוזיציה האיראנית מנקודות ההתבססות שלהן בעיראק, "שחרור" ההחלטה הפיננסית והכלכלית העיראקית מהשפעה אמריקנית, והפסקת ההתערבות האמריקנית, לרבות פעילות השליח המיוחד של וושינגטון, בענייניה הפנימיים של עיראק.
במילים אחרות, המיליציות אינן מציעות רק פתרון לסוגיית הנשק, הן מציעות למעשה הסדר מדיני וביטחוני חדש לעיראק.
במקביל, מקורות פוליטיים בעיראק חשפו הצעה נוספת שהעלו גורמים של המליציות החמושות להקפיא את הנשק ואת הפעילות הצבאית למשך שנתיים, במקום למסור את הנשק למדינה.
לפי ההצעה, הנשק יועבר למחסנים מיוחדים של המיליציות והפעילות החמושה תופסק. בתמורה דורשות המליציות את יציאת הכוחות האמריקניים מעיראק ואת התחייבותם של הגורמים הרלוונטיים שלא לפגוע במנהיגי המיליציות.
מבחינת הממשלה בבגדאד, מדובר בפתרון שאינו פותר את הבעיה. נשק שמאוחסן במחסני המיליציות אינו הופך לנשק של המדינה, והקפאת הפעילות הצבאית אינה מבטלת את עצם קיומו של כוח חמוש המקביל לכוחות הביטחון הרשמיים.
לדברי גורמים ביטחוניים,הפער הזה ממחיש את עומק המחלוקת, הממשלה דורשת מונופול על הכוח, בעוד שהמיליציות הפרו איראניות מבקשות לשמר את יכולתן הצבאית גם אם לא יעשו בה שימוש באופן מיידי.
להערכת גורמים ביטחוניים בכירים, מאחורי העימות העיראקי מסתתר מאבק רחב בהרבה.
ארה"ב דורשת מממשלת עיראק לסיים את תופעת הנשק המצוי מחוץ לשליטת המדינה ולפעול לפירוק המסגרות הצבאיות העצמאיות. מנגד, איראן אינה מעוניינת לאבד את אחת מנקודות הכוח החשובות ביותר שלה בעיראק.
הצעות להקפאת הנשק ולפתרונות ביניים הועלו לאחר ביקורים של בכירים ומנהיגים איראנים בעיראק, שהתנגדו לרעיון של פירוק המיליציות מנשקן.
ממשלת עיראק נמצאת למעשה בין שני כוחות מנוגדים: וושינגטון דורשת פירוק של הכוחות החמושים, ואילו טהרן אינה מוכנה לאפשר את פירוקם.
לדברי גורמים ביטחוניים, הבעיה של בגדאד היא שהמיליציות אינן רק ארגונים חמושים. רבות מהן מחזיקות בייצוג פוליטי, בהשפעה כלכלית ובקשרים עמוקים עם מוסדות המדינה. חלקן אף משולבות במסגרת "אל-חשד א-שעבי", שהפכה עם השנים לחלק ממערך הביטחון העיראקי.
לכן, ניסיון לפרק אותן בכוח עלול להצית עימות פנימי רחב.
סוגיית טורקיה והכורדים
אחת הנקודות הרגישות ביותר היא הנוכחות הצבאית הטורקית בצפון עיראק.
הממשלה העיראקית אומרת כי הנסיבות שהובילו לנוכחות הטורקית יסתיימו עם סיום סוגיית מפלגת הפועלים הכורדית, וכי עצם נוכחותם של אנשי ה-PKK בעיראק אינה חוקית.
המיליציות הפרו איראניות, לעומת זאת, דורשות את יציאת הכוחות הטורקיים ואת לוחמי ה-PKK כאחד.
הדרישה הזו ממחישה עד כמה סוגיית הנשק קשורה למאבק רחב על ריבונותה של עיראק. המיליציות מבקשות להציג את עצמן כמגינות על הריבונות, אך במקביל הן עצמן מסרבות לוותר על כוח צבאי שאינו כפוף במלואו לממשלה.
זוהי אחת הסתירות המרכזיות במאבק הנוכחי.
המאבק אינו מתקיים רק ברמה המדינית, מליציית"גדודי חזבאללה", השולטת באזור ג'רף א-סחר מצפון למחוז בבל, מדרום לבגדאד, העניקו לאחרונה לאזור שם חדש והוא "עיר הניצחון".
הן אף הזמינו את המנהיג הסוני ח'מיס אל-חנג'ר לקיים במקום תפילה משותפת, אך הוא דחה את ההזמנה.
גורמים בבגדאד רואים במהלך סימן נוסף לכך שהמיליציות אינן מתכוונות לסגת מג'רף א-סחר, אזור בעל רוב סוני שהיה מוקד ללחימה נגד דאעש.
ראש הממשלה העיראקי הודיע בעבר על הקמת ועדה פרלמנטרית ופוליטית שתיכנס לאזור כדי לבדוק את המצב בשטח, אולם איומים מצד המיליציות מנעו עד כה מגורמים רשמיים לבקר בו.
אם כך, שאלת הנשק אינה תיאורטית. יש בעיראק אזורים שבהם המדינה מתקשה אפילו להיכנס ולבדוק מה מתרחש בהם.
להערכת גורמים ביטחוניים, אם ממשלת עיראק אכן תרצה ליישם את מדיניותה ולהביא את כל הנשק תחת שליטת המדינה, המדינה מתקרבת לעימות עם המיליציות.
ממשלת בגדאד ניצבת בפני דילמה קשה, מצד אחד, ממשלה שאינה מסוגלת להחזיק במונופול על השימוש בכוח אינה יכולה לטעון לריבונות מלאה. מצד שני, ממשלה שתנסה לפרק בכוח מליציות חמושות בעלות כוח פוליטי וצבאי עלולה להוביל את המדינה למלחמת אחים.
לכן הממשלה מעדיפה בשלב זה דיאלוג.
אלא שהדיאלוג הולך ונראה כמו משא ומתן שבו כל צד מדבר על מטרה אחרת.
הממשלה רוצה נשק אחד, מדינה אחת ושרשרת פיקוד אחת.
המיליציות רוצות לשמור על נשקן, אך מוכנות אולי להקפיא את השימוש בו בתמורה לשינויים מרחיקי לכת במדיניות החוץ והביטחון של עיראק.
ארה"ב דורשת פירוק של התשתית הצבאית העצמאית.
איראן מבקשת לשמר את מנופי ההשפעה שלה.
וטורקיה ממשיכה לראות בצפון עיראק זירה חיונית במאבקה נגד ה-PKK.
המבחן של 30 בספטמבר
המועד של 30 בספטמבר הולך ומתקרב, והוא עשוי להפוך לנקודת מבחן משמעותית.
אם עד אז לא תושג הבנה, תיאלץ ממשלת עיראק להחליט אם להמשיך במשא ומתן, לדחות את העימות, או להתחיל לנקוט צעדים משפטיים ומעשיים נגד המיליציות שאינן מוכנות להתפרק מנשקן,אלא שהחלטה כזו אינה פשוטה.
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי הממשלה אינה רוצה עימות צבאי עם המיליציות, ואיראן אינה מעוניינת לראות את בעלות בריתה בעיראק מאבדות את כוחן. מנגד, ארה"ב מצפה מבגדאד להוכיח שהיא מסוגלת לשלוט בשטחה ולהבטיח שהנשק והכוח הצבאי יהיו בידי המדינה בלבד.
במובן הזה, עיראק הפכה לזירת מפגש בין שלושה אינטרסים, הרצון העיראקי לבסס מחדש את ריבונות המדינה, הדרישה האמריקנית לפרק את המליציות החמושות העצמאיות, והרצון האיראני לשמר את רשת ההשפעה האזורית שלה.
בסופו של דבר, השאלה בעיראק אינה רק מי יחזיק ברובה, אומרים גורמים מדיניים,השאלה היא מי יקבע את סדרי העדיפויות הביטחוניים של המדינה, מי יחליט אם ארה"ב היא שותפה או אויב, מי יקבע את היחסים עם טורקיה, מי ישלוט בגבולות, מי יקבע את מדיניות ההגנה האווירית ומי יחליט מתי עיראק יוצאת למלחמה.
אם הממשלה תצליח לרכז את הנשק בידיה, יהיה זה צעד היסטורי בחיזוק המדינה העיראקית.
אם המיליציות יצליחו לכפות מודל שלפיו הנשק יישאר בידיהן, גם אם יוקפא זמנית, משמעות הדבר תהיה שהמדינה עדיין אינה בעלת המונופול האמיתי על הכוח.
והסכנה הגדולה ביותר היא האפשרות שהפער בין הדרישה האמריקנית לבין ההתנגדות האיראנית יתורגם בסופו של דבר לעימות בתוך עיראק עצמה.
לכן, אומרים גורמים מדיניים, ה-30 בספטמבר אינו רק תאריך שנקבע לנסיגת כוחות הקואליציה הבינלאומית משטח עיראק. הוא עלול להפוך למבחן מכריע לשאלה מי באמת מנהל את עיראק, הממשלה בבגדאד, המיליציות החמושות או הכוחות האזוריים והבינלאומיים שמושכים את המדינה לכיוונים מנוגדים.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
