במזרח התיכון מתנהל כיום מהלך אמריקני רחב שמטרתו להביא לפירוק מנשקם של שלושה ארגוני התנגדות חמושים, המוגדרים על ידי ארה"ב וישראל כארגוני טרור ופועלים נגד ישראל והאינטרסים האמריקניים, מדובר בחמאס ברצועת עזה, חזבאללה בלבנון והמיליציות השיעיות הפרו איראניות בעיראק, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים.
לדבריהם, המאמץ שמובילה ארה"ב, בסיוע ישראל, נועד למוטט את הציר השיעי הקיצוני בראשותה של איראן.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי על פניו, מדובר בשלושה ארגונים דומים, כולם מחזיקים בכוח צבאי עצמאי, כולם פועלים מחוץ למונופול המלא של המדינה על השימוש בכוח, במקרה של חמאס מדובר על ארגון הפועל מחוץ למסגרת הרש"פ, וכולם קשורים במידה זו או אחרת לאיראן.
אולם הדמיון הזה מטעה, לכל אחד מהם היסטוריה שונה, נסיבות הקמה שונות, מערכת יחסים שונה עם טהראן ומעמד שונה במרחב שבו הוא פועל.
לדברי הגורמים הביטחוניים,הבדל חשוב במיוחד נוגע לרצועת עזה, עזה איננה מדינה ריבונית, ולכן אי אפשר להשוות את מעמדו של חמאס למעמדן של המיליציות בעיראק או של חזבאללה בלבנון במובן המדינתי.
מאז שנת 2007 היה חמאס השלטון בפועל ברצועה, אך הוא לא היה ממשלה של מדינה ריבונית. לכן פירוקו מנשקו קשור לא רק לשאלת המונופול על הכוח, אלא גם לשאלה מי ישלוט ברצועה לאחר המלחמה.
לעומת זאת, בלבנון ובעיראק קיימות מדינות בעלות מוסדות שלטון, צבאות ומנגנוני ביטחון רשמיים. שם השאלה היא בראש ובראשונה אם המדינה מסוגלת להשיב לעצמה את המונופול על הכוח מידי הארגונים החמושים.
לכן גם המשימה האמריקנית אינה יכולה להיות זהה בשלוש הזירות .
ברצועת עזה מדובר בפירוק הכוח הצבאי של חמאס ובבניית מסגרת שלטונית וביטחונית חלופית, בלבנון מדובר בניסיון להשיב למדינה את המונופול על הכוח מול חזבאללה, ובעיראק מדובר בפירוקן או שילובן של מיליציות חמושות בתוך המדינה, שחלקן קשורות עמוקות לאיראן.
חמאס-התנגדות שהפכה לשלטון
חמאס הוא המקרה הראשון שצריך לבחון, הארגון הוקם ברצועת עזה בשנת 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, מתוך תנועת האחים המוסלמים. כלומר, הוא לא נולד כזרוע איראנית אלא כתנועה פלסטינית-אסלאמית שהתנגדה לישראל.
עם השנים הפך חמאס מארגון התנגדות לארגון צבאי ולכוח פוליטי. לאחר ניצחונו בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב־2006, הוא השתלט בכוח על רצועת עזה בשנת 2007 והפך למעשה לשלטון בפועל ברצועה.
לכן הנשק של חמאס אינו רק אמצעי למאבק בישראל, הוא היה גם הבסיס לכוחו הפוליטי ולשליטתו ברצועה. מכאן נובעת הרגישות הרבה סביב הדרישה לפרק אותו מנשקו, פירוק הזרוע הצבאית פירושו לא רק החלשת הארגון, אלא שינוי דרמטי במעמדו ובמעמד השלטוני שבנה במשך שנים.
לחמאס יש גם קשר הדוק עם איראן, שסיפקה לו לאורך השנים תמיכה צבאית, טכנולוגית וכלכלית. אבל חמאס אינו ארגון שיעי ואינו זרוע איראנית. מדובר בתנועה סונית פלסטינית שמנהלת עם טהראן מערכת יחסים אסטרטגית, המבוססת בעיקר על האיבה המשותפת לישראל ועל אינטרסים אזוריים.
לכן, אם חמאס יתפרק מנשקו מרצונו או יפורק בכוח על ידי ישראל, השאלה המרכזית לא תהיה רק מי ייקח את הנשק, אלא גם מי ישלוט בעזה, מי יחליף את חמאס ואילו ערבויות יקבל הארגון שיהוו ביטחון לכך שוויתורו על הכוח הצבאי לא יביא לחיסולו הפוליטי והפיזי.
חזבאללה-התנגדות שהפכה למדינה בתוך מדינה
חזבאללה שונה מחמאס כבר בנקודת המוצא, הוא הוקם בלבנון בראשית שנות ה־80, על רקע הפלישה הישראלית ללבנון ב־1982, ובסיוע ישיר של משמרות המהפכה האיראניים.
מאז הקמתו נושא חזבאללה בזהות כפולה, הוא מציג את עצמו כארגון התנגדות לבנוני לישראל, אך במקביל הוא קשור באופן עמוק לאיראן מבחינה אידאולוגית, צבאית, כלכלית ופוליטית.
זהו ההבדל המרכזי בינו לבין חמאס, חמאס הוא בראש ובראשונה תנועה פלסטינית שנשענת על קשר אסטרטגי עם איראן, חזבאללה הוא חלק עמוק יותר מהמערכת האזורית האיראנית ומ"ציר ההתנגדות" שהיא מובילה.
אבל גם חזבאללה עבר שינוי, הוא אינו עוד רק ארגון גרילה, הוא הפך למפלגה פוליטית, לכוח צבאי משמעותי ולשחקן מרכזי במערכת הלבנונית. במשך שנים הוא החזיק למעשה במעמד של כוח צבאי שאינו כפוף לחלוטין למדינה, למרות השתתפותו במוסדותיה, בממשלה ובפרלמנט.
לכן הדרישה לפרק את חזבאללה מנשקו אינה דומה רק לפירוק מיליציה. היא מחייבת שינוי במאזן הכוחות בתוך לבנון וביחסים שבין המדינה לבין הארגון.
המיליציות בעיראק-כוח שנולד לאחר נפילת המשטר
המקרה העיראקי שונה משני האחרים,המיליציות השיעיות המרכזיות לא נולדו מתוך מאבק בכיבוש ישראלי, אלא התפתחו לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק בשנת 2003 ונפילת משטרו של סדאם חוסיין.
איראן ניצלה את המציאות החדשה כדי לחזק את המפלגות והארגונים השיעיים המקורבים אליה. חלק מהמיליציות הפכו בהמשך לחלק ממסגרת "הגיוס העממי" (אלחשד א-שעבי) בעיראק, אך שמרו על קשרים הדוקים עם טהראן ועל יכולת צבאית עצמאית.
הן אכן השתתפו במלחמה נגד דאעש משנת 2014, אך המאבק הזה התנהל במקביל למערכה האמריקנית והבינלאומית נגד הארגון. לכן קשה להציג את המיליציות כגורם היחיד או המרכזי שהגן על עיראק מפני דאעש.
בניגוד לחמאס, שבעזה החזיק במשך שנים בשלטון בפועל, ובניגוד לחזבאללה, שהוא שחקן מרכזי בתוך המערכת הלבנונית, המיליציות העיראקיות פועלות בתוך מדינה קיימת, בעלת ממשלה, צבא ומוסדות ביטחון משלה.
מכאן שהשאלה בעיראק פשוטה יותר,מדוע זקוקה המדינה למיליציות חמושות הפועלות במקביל לצבאה, כאשר אין להן עוד אויב שמצדיק את קיומן ככוח צבאי עצמאי?
ההשוואה בין שלושת המקרים מראה שהקשר עם איראן אינו זהה.
חמאס הוא תנועה פלסטינית עצמאית מבחינה אידאולוגית וארגונית, שקיבלה מאיראן סיוע ותמיכה והעמיקה את קשריה עמה בגלל המאבק בישראל.
חזבאללה הוא ארגון לבנוני שנולד בהשראת המהפכה האיראנית ובסיוע איראני, והפך עם השנים לאחד הנכסים המרכזיים של איראן בזירה האזורית.
המליציות העיראקיות הן ברובן תוצר של המציאות הפוליטית שנוצרה לאחר נפילת משטר סדאם חוסיין, וחלקן הפכו לכלי מרכזי שבאמצעותו איראן משפיעה על הביטחון והפוליטיקה בעיראק.
ההבדלים הללו חשובים במיוחד כאשר עולה שאלת פירוק הנשק.
בעזה, פירוק חמאס מנשקו הוא חלק משאלה רחבה הרבה יותר, מי ישלוט ברצועה אחרי המלחמה, כאשר ממילא אין בה מדינה ריבונית שתוכל פשוט לקבל לידיה את הנשק.
בלבנון, פירוק חזבאללה מנשקו הוא שאלה פוליטית עמוקה יותר, האם המדינה הלבנונית תהיה בעלת המונופול הבלעדי על הכוח הצבאי.
בעיראק, השאלה היא בעיקר אם המדינה מוכנה ומסוגלת לאכוף את המונופול שלה על הנשק מול ארגונים שחלקם קשורים ישירות לאיראן.
ומכאן גם ההבדל בתהליך, חמאס נדרש לוותר על הכוח שבאמצעותו הוא שולט בעזה, חזבאללה נדרש לוותר על כוח שהפך אותו לשחקן מרכזי בלבנון, והמיליציות העיראקיות נדרשות להסביר מדוע הן זקוקות לכוח צבאי עצמאי כאשר קיימת מדינה עיראקית בעלת צבא ומנגנוני ביטחון.
המבחן: האם הארגון יכול לשרוד ללא הנשק?
בסופו של דבר, זו השאלה המשותפת לשלושת המקרים.
הנשק אינו רק נשק, הוא מקור של כוח פוליטי, ביטחוני ולעיתים גם חברתי. לכן כל אחד מהארגונים חושש שהוויתור עליו יוביל לאובדן מעמדו.
אצל חמאס מדובר באובדן השליטה בעזה, אצל חזבאללה מדובר באובדן מעמדו ככוח הצבאי החזק ביותר בלבנון, ואצל המיליציות העיראקיות מדובר באובדן מנוף הכוח שמאפשר להן להשפיע על מדיניותה של המדינה ועל יחסיה עם איראן.
וזו הסיבה אומרים גורמים ביטחוניים, שפירוק הנשק בשלושת המקרים אינו יכול להיות רק מבצע צבאי. הוא מחייב הסדר פוליטי שייתן לארגונים ולחברות שהם מייצגים תשובה לשאלה מה יבוא במקום הנשק.
ההערכה בישראל-הסיכוי להצלחה קיים, אך הדרך ארוכה
גורמים מדיניים אומרים כי במערכת הביטחון הישראלית קיימת ספקנות באשר ליכולת להשלים במהירות את המהלך האמריקני ולפרק לחלוטין את שלושת הארגונים מנשקם.
עם זאת, אין הכרח שהיעד האמריקני יהיה פירוק מוחלט ומיידי, ייתכן שהמטרה המעשית היא החלשה הדרגתית של הארגונים, צמצום יכולותיהם והעברת האחריות הביטחונית לגורמים מדינתיים או חלופיים.
בעזה, הקושי הגדול ביותר הוא חמאס. הארגון עשוי להסכים עקרונית לשינויים במעמדו, אך פירוק מלא של הזרוע הצבאית שלו משמעותו ויתור על מקור הכוח המרכזי שבאמצעותו הוא שלט ברצועה במשך שנים. מעבר לכך, אין בעזה מדינה ריבונית בעלת צבא שיכולה פשוט לקבל לידיה את הנשק, לכן נדרשת בניית מערכת שלטונית וביטחונית חלופית או כיבוש כל הרצועה ושליטה בה באמצעות ממשל צבאי ישראלי.
בלבנון הקושי שונה, חזבאללה נחלש, אך עדיין מחזיק ביכולת צבאית ובבסיס פוליטי וחברתי משמעותי.
ניסיון לפרק אותו בכוח עלול להביא לעימות פנימי קשה. לכן סביר יותר שהמהלך, אם יצליח, יהיה הדרגתי ויתבסס על שילוב של לחץ, ערבויות והסדרים פוליטיים.
בעיראק קיימת לכאורה האפשרות הנוחה יותר לשילוב המיליציות במסגרת המדינה. אולם כל עוד איראן רואה בחלק מהן מכשיר אסטרטגי לשימור השפעתה בעיראק ובאזור, קשה להניח שטהראן תוותר מרצונה על יכולת זו.
מכאן, אומרים גורמים ביטחוניים, נובעת ההערכה הישראלית הסבירה כי המהלך האמריקני יכול להצליח בהחלשת שלושת הארגונים, בהגבלת חופש הפעולה שלהם ובהעברת חלק מהיכולות הצבאיות לידי המדינה או גורם חלופי; אבל הסיכוי לפירוק מוחלט ומהיר של שלושתם נמוך בהרבה.
לדברי גורמים ביטחוניים,ההצלחה האמריקנית תלויה בשלושה תנאים, לחץ אמריקני מתמשך, נכונות ישראלית לספק את התמורה המדינית הנדרשת, ובעיקר יכולתן של לבנון, עיראק והמערכת הפלסטינית להציע חלופה שלטונית וביטחונית שתאפשר לארגונים לוותר על הנשק מבלי להרגיש שהם מוותרים על עצם קיומם.
לכן ייתכן שהיעד האמריקני הריאלי אינו "פירוק" במובן המוחלט, אלא שינוי הדרגתי של מאזן הכוחות,פחות נשק מחוץ למסגרות המדינה או השלטון החדש, פחות עצמאות צבאית לארגונים, ויותר שליטה של מוסדות רשמיים או חלופיים.
אם וושינגטון תנסה להשיג את הכול בבת אחת, הסיכוי לכישלון יגדל, מעריכים גורמים ביטחוניים, אולם אם היא תתקדם בהדרגה, באמצעות תמריצים, ערבויות, לחץ ויצירת חלופות פוליטיות, הסיכוי להצלחה חלקית , ואולי בהמשך גם משמעותית , יהיה גבוה יותר.
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר,המאבק האמריקני אינו באמת רק על הנשק. הוא מאבק על השאלה מי יהיה בעל הבית הביטחוני בשלוש הזירות , המדינה, מוסדות שלטון חלופיים, או הארגונים החמושים שפעלו במשך שנים לצדם ולעיתים מעליהם.
בעזה המשמעות היא בניית מציאות שבה חמאס אינו עוד בעל הכוח הצבאי והפוליטי הדומיננטי, בלבנון המשמעות היא החזרת המונופול על הכוח לידי המדינה. ובעיראק , צמצום יכולתן של המיליציות לשמש מדינה בתוך מדינה או זרוע של מדיניות איראנית.
במילים אחרות, כדי לפרק ארגון מנשקו, לא די לקחת ממנו את הנשק, צריך גם לשנות את המציאות שהפכה את הנשק למקור הכוח שלו.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
