בזמן שהעולם עוסק בשאלה מי ניצח ומי הפסיד בעימות בין ארצות הברית לאיראן, במדינות המפרץ כבר מתחילה לחלחל ההבנה כי ייתכן שהן עצמן הן המפסידות הגדולות של המלחמה, כך אומרים פרשנים בעולם הערבי.
אמנם אף אחת ממדינות המפרץ לא הייתה צד ישיר ללחימה, אך תוצאותיה מטלטלות את יסודות תפיסת הביטחון שעליה נשענו במשך עשרות שנים. המלחמה לא רק שלא החלישה באופן משמעותי את איראן, אלא אף חיזקה את מעמדה ככוח אזורי שיש להתחשב בו.
במקביל, היא חשפה פעם נוספת את מגבלותיה של המטרייה הביטחונית האמריקנית, שעליה ביססו מדינות המפרץ חלק ניכר מהאסטרטגיה שלהן מאז מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1990.
גורמים ביטחוניים אומרים כי המשמעות האמיתית של המלחמה אינה נעוצה רק בתוצאותיה הצבאיות, אלא בשינוי התודעתי שהיא יצרה בקרב הנהגות מדינות המפרץ. האמון ביכולתה של ארצות הברית להבטיח את ביטחונן נסדק באופן משמעותי, והחשש מפני עימות עתידי עם איראן הפך למוחשי יותר מאי פעם.
במשך שנים הצליחו מדינות המפרץ להציג את עצמן כאי של יציבות בלב אחד האזורים הסוערים בעולם. הן בנו כלכלות מודרניות, משכו השקעות בינלאומיות והפכו למרכזים פיננסיים, לוגיסטיים ואנרגטיים בעלי חשיבות עולמית.
אלא שהמלחמה האחרונה חשפה עד כמה היציבות הזו שברירית.
לדברי גורמים ביטחוניים, עצם האיום על נתיבי השיט במפרץ ועל תנועת האנרגיה דרך מיצר הורמוז הספיק כדי לערער את תחושת הביטחון של משקיעים, חברות ביטוח ותאגידים בינלאומיים. גם אם המלחמה לא גרמה לפגיעה נרחבת בתשתיות האנרגיה, היא המחישה עד כמה הכלכלה המפרצית תלויה במרחב ימי פגיע ובמאזן כוחות אזורי בלתי יציב.
למעשה, האתגר המרכזי של מדינות המפרץ אינו רק כיצד להתמודד עם השלכות המלחמה הנוכחית, אלא כיצד לשמר את מעמדן הכלכלי והאסטרטגי בעולם שבו איראן הוכיחה פעם נוספת את יכולתה לאיים על אחד מצווארי הבקבוק החשובים ביותר לכלכלה העולמית.
טראמפ אכזב את בעלות הברית
ההלם המרכזי במפרץ נובע מהתחושה כי וושינגטון לא סיפקה את ההגנה שלה ציפו שותפותיה הערביות.
מדינות המפרץ קיוו כי ממשל טראמפ יפעל בנחישות כדי להחליש את איראן באופן משמעותי, ואולי אף להביא לשינוי המשטר בטהראן. במקום זאת, הן מצאו את עצמן צופות מן הצד במעבר חד ממדיניות של איומים, לחץ צבאי ודרישות ל"כניעה ללא תנאים", אל עבר הסכם הבנות שמותיר את המשטר האיראני על כנו ומעניק לו הזדמנות להשתקם.
על פי פרשנים במפרץ, בקרב גורמים בכירים במדינות המפרץ גוברת התחושה כי ארצות הברית בחרה בראש ובראשונה באינטרסים שלה עצמה. מבחינת וושינגטון, הפסקת המלחמה וחילוץ ארה"ב מעימות ממושך ויקר היו יעד אסטרטגי חשוב יותר מאשר השגת כל היעדים שהוצבו בתחילת המערכה.
המסר שהתקבל במפרץ ברור: כאשר האינטרסים האמריקניים מחייבים פשרה, בעלות הברית האזוריות אינן בהכרח בראש סדר העדיפויות.
איראן שרדה – וזהו הישגה הגדול ביותר
מבחינת איראן, עצם הישרדותו של המשטר מהווה הישג אסטרטגי ראשון במעלה, כך אומרים גורמים ביטחוניים.
למרות המכות הצבאיות שספגה, למרות הפגיעה בתשתיות ולמרות הסנקציות הכלכליות הכבדות, הצליחה טהראן למנוע את השגת מטרות המלחמה שהציבו לעצמן ארה"ב וישראל. תוכנית הגרעין לא פורקה, תוכנית הטילים לא חוסלה והמשטר לא קרס.
יתרה מכך, איראן הצליחה להמחיש לעולם כולו כי בידיה יכולת ממשית לאיים על חופש השיט במצר הורמוז ועל יציבות שוק האנרגיה העולמי. בכך היא חיזקה את מעמדה כגורם שלא ניתן להתעלם ממנו בכל הסדר אזורי עתידי.
המסר שהתקבל בבירות המפרץ הוא כי איראן נותרה כוח אזורי משמעותי, עמיד ובלתי מובס, המסוגל להפעיל לחץ ישיר על שכנותיו ועל הכלכלה העולמית.
מהנורמליזציה עם ישראל לפיוס עם איראן
לפני המלחמה עמדה במרכז סדר היום האזורי שאלת הרחבת הנורמליזציה עם ישראל. כיום, כך נראה, השיח האסטרטגי במפרץ משתנה.
פרשנים בעולם הערבי מעריכים כי בחודשים הקרובים ינסו מדינות המפרץ לפתוח ערוצי הידברות חדשים עם טהראן ולהרחיב את מנגנוני התיאום הביטחוני עמה. לא מתוך אמון באיראן, אלא מתוך הכרה במציאות החדשה.
המלחמה המחישה להן כי לא ארה"ב ולא ישראל מסוגלות להעניק להן ביטחון מוחלט. כתוצאה מכך, גוברת ההבנה כי יש לחפש דרכים לניהול מערכת יחסים יציבה יותר עם איראן, גם אם החשדנות ההדדית תמשיך ללוות את היחסים.
לקראת תפיסת ביטחון חדשה
לדברי פרשנים במפרץ, הלקח המרכזי שמפיקות מדינות המפרץ מן המלחמה הוא הצורך להפחית את התלות בגורמי חוץ.
במקום להסתמך באופן כמעט בלעדי על ההגנה האמריקנית, גוברת ההכרה בצורך לבנות יכולות עצמאיות, להעמיק את שיתופי הפעולה הביטחוניים בין מדינות המפרץ ולפתח מערכות הגנה והרתעה אזוריות משותפות.
מדובר במעבר הדרגתי מתפיסה של "ביטחון מיובא" לתפיסה של "ביטחון עצמי", תהליך מורכב שיחייב השקעות עתק, תיאום מדיני עמוק ונכונות להתמודד עם מציאות אזורית משתנה.
במקביל, צפויות מדינות המפרץ להאיץ את מאמצי הגיוון הכלכלי שלהן. המטרה אינה רק להפחית את התלות בנפט ובגז, אלא גם לצמצם את החשיפה לזעזועים הנובעים ממשברים גיאופוליטיים ומאיומים על נתיבי הסחר והאנרגיה.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המלחמה האחרונה אינה מסמנת את סיומו של המשבר האזורי אלא את תחילתו של שלב חדש.
העולם הערבי התגלה מפולג וחסר יכולת לגבש תגובה משותפת. מוסדות אזוריים מסורתיים לא הצליחו להשפיע על מהלך האירועים, והכוח עבר בפועל לבריתות אד הוק ולמערכות יחסים המבוססות על אינטרסים משתנים.
במציאות החדשה, מדינות המפרץ ניצבות בפני הכרעה אסטרטגית. הן יכולות להמשיך להסתמך על מודל ביטחוני שהמלחמה חשפה את מגבלותיו, או לנצל את המשבר כדי לבנות תפיסת ביטחון חדשה, עצמאית וגמישה יותר.
כך או כך, דבר אחד כבר ברור: המלחמה בין ארה"ב לאיראן לא שינתה רק את מאזן הכוחות האזורי. היא ערערה את הנחות היסוד שעליהן נשען הסדר הביטחוני של מדינות המפרץ במשך עשרות שנים, ופתחה עידן חדש של אי־ודאות, שבו הן יידרשו לעצב מחדש את עתידן בכוחות עצמן.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
