הסכם המסגרת בין ישראל ללבנון אינו רק הסדר ביטחוני חדש בגבול הצפון. מאחורי המהלך המדיני מסתתר מאבק עמוק בהרבה על עתידה של לבנון, על מעמדו של חזבאללה ועל השאלה מי יחזיק בסופו של דבר במונופול על השימוש בכוח במדינה. גורמים מדיניים וביטחוניים בכירים מעריכים כי ככל שההסכם יתקדם ליישום, כך יגבר גם הסיכון לעימות פנימי בלבנון.
לדבריהם, בלב הסערה עומדת התבטאותו החריגה של יו״ר הפרלמנט נביה ברי, שהזהיר מפני "פיתנה", בשפה הערבית פירושה מלחמת אחים, אמירה שממחישה עד כמה העימות סביב ההסכם כבר אינו מוגבל לשאלות של גבול וביטחון, אלא נוגע ישירות למבנה הכוח הפנימי בלבנון ולמעמדו של חזבאללה.
החשש המרכזי של ההנהגה השיעית, כפי שהוא משתקף בדבריו של נביה ברי ובקרב סביבתו הפוליטית, נוגע לאפשרות שההסכם יהפוך לכלי לחץ פנימי לפירוק הדרגתי של חזבאללה מנשקו.
לפי תפיסה זו, ישראל אינה מסתפקת בהישגים צבאיים, אלא מבקשת לקבע מציאות חדשה שבה המדינה הלבנונית, בסיוע אמריקני, היא זו שתישא באחריות לנטרול כוחו הצבאי של הארגון. אלא שכאן נחשף המתח העמוק ביותר בלבנון, בין רעיון הריבונות של המדינה לבין קיומו של ארגון חמוש הפועל מחוץ למסגרת המוסדית ומכתיב במידה רבה את גבולות הריבונות עצמה.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי חזבאללה, שמציג את עצמו כמי שמגן על לבנון מול ישראל, מוצא את עצמו בשנים האחרונות יותר ויותר כגורם שמערער את היכולת של המדינה הלבנונית לתפקד כריבון אמיתי.
עצם קיומו של כוח צבאי עצמאי, הכפוף לאג’נדה אזורית של "ציר ההתנגדות", מציב את לבנון במצב של דו קיום בעייתי בין מוסדות מדינה פורמליים לבין מרכז כוח צבאי ופוליטי מקביל.
במובן הזה, ההתנגדות להסכם אינה רק ביטוי לחשש ביטחוני, אלא גם ניסיון לשמר מנגנון כוח פנימי שמקשה על המדינה להשתחרר מהתלות בגורמים חיצוניים ומפיצול הסמכות הביטחונית.
יו"ר הפרלמנט נביה ברי עצמו מנסה לשדר מסר כפול: מצד אחד התנגדות להסכם הנתפס כפוגע באיזון האזורי ובאינטרסים של לבנון, ומצד שני קריאה ברורה להימנע מהידרדרות לעימות פנימי.
אולם, מאחורי הזהירות הזו מסתתרת גם הכרה בכך שהמשך המצב הקיים, שבו חזבאללה מחזיק בכוח צבאי עצמאי, מייצר בעצמו סיכון מתמשך ליציבות המדינה. החשש ממלחמת אחים אינו רק תוצאה אפשרית של ההסכם, אלא גם תוצר של המבנה הפוליטי שחזבאללה עצמו היה שותף בעיצובו במשך שנים.
לדברי גורמים ביטחוניים, הטענה המרכזית של חזבאללה, לפיה כל ניסיון לקשר בין נסיגה ישראלית לבין פירוק נשקו הוא פגיעה בריבונות לבנון, מתעלמת מהעובדה שבפועל קיומו של כוח חמוש עצמאי בתוך המדינה הוא עצמו פגיעה מתמשכת בריבונות זו.
במקום לאפשר למדינה הלבנונית לבסס מונופול על השימוש בכוח, הארגון יצר מציאות שבה החלטות אסטרטגיות מתקבלות מחוץ למסגרת הממלכתית, לעיתים בתיאום עם אינטרסים אזוריים שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם האינטרס הלאומי הלבנוני.
על רקע זה, ההסכם בוושינגטון אינו רק מהלך ביטחוני מול ישראל, אלא ניסיון לבחון מחדש את שאלת היסוד של לבנון: האם היא מדינה ריבונית במלוא מובן המילה, או מערכת פוליטית שבה מתקיימים במקביל מוקדי כוח חמושים שמגבילים את יכולתה לקבל החלטות עצמאיות. ההתנגדות החריפה של חזבאללה להסכם, לצד האזהרות מפני עימות פנימי, משקפת לא רק חשש מהשלכותיו הישירות, אלא גם הבנה עמוקה כי יישומו עלול לערער את מעמדו ככוח הצבאי המרכזי במדינה.
בסופו של דבר, האזהרה של ברי מפני "פיתנה"(מלחמת אחים) אינה רק אזהרה מפני תרחיש עתידי, אלא גם שיקוף של מציאות קיימת שבה שאלת הנשק של חזבאללה כבר מזמן אינה סוגיה ביטחונית בלבד, אלא לב הוויכוח על דמותה של המדינה הלבנונית.
להערכת גורמים בטחוניים, ככל שההסכם יתקדם ליישום, כך יתחדד הפער בין תפיסת המדינה הריבונית לבין מציאות של כוח חמוש עצמאי הפועל בתוכה. במובן הזה, לבנון אינה ניצבת רק בפני הסכם עם ישראל, אלא בפני הכרעה פנימית עמוקה בהרבה, האם היא מצליחה סוף סוף לבסס ריבונות מלאה, או ממשיכה לחיות בתוך מערכת פוליטית מפוצלת שבה כוח המדינה מוגבל מלכתחילה.
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי אם המצב הביטחוני בלבנון יתדרדר בעקבות המחלוקת הפנימית החריפה על ההסכם עם ישראל, חזבאללה עלול לנקוט בשני תרחישים.
האחד, השתלטות באמצעות כוחותיו הצבאיים על הבירה ביירות והטלת מצור על בניין הפרלמנט ומשרד ראש הממשלה או לחילופין התנקשות פוליטית בראש המשלחת הלבנונית לשיחות עם ישראל השגריר סיימון כראם, בראש הממשלה נוואף סלאם או בנשיא לבנון ג'וזף עון.
בשנת 2005 התנקש ארגון חזבאללה בחייו של ראש ממשלת לבנון רפיק אלחרירי במאמץ להבטיח את שליטת הארגון ושליטת סוריה בלבנון.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
