כדי להבין את המאבק הנוכחי בעיראק בין הממשלה למיליציות הפרו־איראניות צריך לחזור לשנת 2014, כאשר ארגון דאעש השתלט על מוסול והצבא העיראקי קרס בחלקים נרחבים של המדינה. יחידות צבא נטשו את עמדותיהן, מפקדים נמלטו והמדינה עמדה בפני סכנת התפוררות.
באותה העת פרסם איש הדת השיעי הבכיר, האייתוללה עלי א-סיסתאני, פסק הלכה (פתווה) שקרא לאזרחים להתגייס להגנת עיראק. אלפי עיראקים נענו לקריאה והצטרפו לכוחות הלוחמים נגד דאעש. כך נוצר "אלחשד א־שעבי", הגיוס העממי, שהפך בתוך זמן קצר למסגרת צבאית רחבה.
הגיוס העממי מילא תפקיד משמעותי במערכה נגד דאעש, בין היתר בקרבות לשחרור תכרית, פלוג'ה, רמאדי ואזורים נוספים. בהמשך הוא קיבל מעמד רשמי בחוק העיראקי והוכפף פורמלית למפקד העליון של הכוחות המזוינים.
אלא שבמהלך השנים הפך הגוף המכונה הגיוס העממי להרבה יותר ממסגרת צבאית שנועדה להתמודד עם איום דאעש. חלק מהארגונים המרכיבים אותו ביססו לעצמם כוח פוליטי, כלכלי וצבאי עצמאי, קשרים עם איראן ויכולת להשפיע על החלטות הממשלה והפרלמנט.
כאן טמון שורש הבעיה. הממשלה העיראקית בראשות עלי א-זיידי מבקשת לבסס את סמכות המדינה על כל הכוחות החמושים, ואילו המיליציות המרכזיות בגיוס העממי אינן מוכנות לוותר על עצמאותן המבצעית ועל הנשק שבידיהן.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המאבק הנוכחי נגד המיליציות החמושות הפרו איראניות הוא חלק מתוכנית אמריקנית להחלשת הגיוס העממי ולפירוקו. נראה כי ארה"ב פועלת בארבעה מישורים: תודעתי, משפטי, כלכלי וצבאי.
במישור התודעתי, המיליציות הפרו־איראניות מוצגות ככוחות הכפופים לטהראן ופוגעים בריבונות העיראקית. במישור המשפטי, מופעל לחץ אמריקני למנוע חקיקה שתסדיר ותחזק את מעמד הגיוס העממי. במישור הכלכלי, נעשה שימוש בסנקציות ובמגבלות על גופים פיננסיים הקשורים למיליציות, במטרה לפגוע במקורות המימון שלהן.
במישור הצבאי, המחלוקת נוגעת לדרישת הממשלה להעביר את הנשק האיכותי של המיליציות לשליטת המדינה. מדובר לא רק בנשק קל או באמצעי לחימה שגרתיים, אלא גם ביכולות טילים וכטב"מים, אמצעי ייצור, מחסני תחמושת ותשתיות צבאיות.
א-זיידי מנסה לכפות את מרות המדינה
לדברי גורמים ביטחוניים, ראש הממשלה עלי א־זיידי נמצא במצב מורכב. מצד אחד, הוא נדרש להיענות ללחץ האמריקני ולמנוע מהמיליציות החמושות להמשיך לפעול כצבא בתוך צבא. מצד שני, הוא תלוי בתמיכה של מסגרת התיאום השיעית, שבה יש לארגונים המזוהים עם המיליציות כוח פוליטי משמעותי.
הדרישה האמריקנית היא לקדם תהליך של ריכוז הנשק בידי המדינה. לפי התוכנית שהציג א-זיידי, התהליך אמור להגיע לשלב מרכזי עד 30 ביוני 2027. אלא שחלק מהמיליציות מסרב לקבל את הדרישה, ובראשן "גדודי חיזבאללה" ותנועת "א-נוג'בא".
לעומתן, מיליציית "עצאיב אהל אל-חק" ומליציית "גדודי האימאם עלי" הצהירו על נכונות להעביר את הניהול המנהלי של יחידותיהן לידי המדינה.
אולם, אומרים גורמים ביטחוניים, גם כאן יש לעשות אבחנה חשובה: הסכמה לשינוי ארגוני ולהכפפה פורמלית אינה בהכרח הסכמה למסירת הנשק, לוויתור על שרשרת הפיקוד העצמאית או להפסקת הפעילות הצבאית.
המשמעות היא שהמיליציות אינן פועלות כגוש אחיד. יש בהן מיליציות פרגמטיות יותר, המבקשות לשמור על כוחן הפוליטי והכלכלי באמצעות השתלבות במוסדות המדינה, ולעומתן מיליציות קיצוניות יותר הרואות בנשק מרכיב מרכזי בזהותן ובקשר שלהן עם איראן.
ג'רף א-צח'ר: מעימות צבאי להסדר אפשרי
מוקד המשבר הוא אזור ג'רף א-צח'ר, המכונה גם ג'רף א-נצר, במחוז באבל, מדרום לבגדאד. האזור נכבש מידי דאעש בשנת 2014 ומאז הפך למעוז של מליציית "גדודי חיזבאללה" העיראקיים.
בשנים האחרונות מחזיקה מליציית "גדודי חיזבאללה" בשליטה ביטחונית משמעותית בשטח, בעוד תושבים רבים שנעקרו ממנו אינם יכולים לשוב לבתיהם. כעת הוא עומד במרכז חקירה ממשלתית בחשד להברחות מוצרי נפט בהיקפים גדולים.
ראש הממשלה א-זיידי הורה להכניס כוחות צבא לאזור והציב אולטימטום לכוח החמוש השולט בו. הרשויות העיראקיות טענו כי נמצאו ראיות להברחות נפט, לרבות צינורות שנפגעו, מתקני שאיבה ומתקני אחסון. תשעה בעלי תפקידים ביטחוניים ומנהליים במחוז פוטרו, והחשודים אמורים לעמוד לדין.
לפי דיווחים על ממצאי החקירה, נמצאו באזור מתקני זיקוק ואחסון, וכן ראיות לשימוש במשאיות להובלת נפט. אחד מחברי ועדת החקירה הפרלמנטרית מסר כי זוהו כ-25 מכליות, שכל אחת מהן מסוגלת לשאת כ-36 אלף ליטרים. מליציית "גדודי חיזבאללה" מכחישה את ההאשמות וטוענים כי מדובר במהלך שנועד לסלק אותם ממעוזם ולכפות עליהם את מסירת הנשק.
הליצייה אף הזהירה כי תילחם אם כוחות הממשלה ינסו להיכנס לאזור בכוח. ההתפתחות הזאת הציבה את א-זיידי בפני אפשרות של עימות עם אחת המיליציות החזקות והמקושרות ביותר לאיראן.
אלא שבימים האחרונים נרשמה תפנית במאמצים לפתור את המשבר. מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, הגנרל אסמאעיל קאאני, הגיע לבגדאד ונפגש עם א-זיידי ועם בכירים במסגרת התיאום השיעית. מטרת המגעים הייתה למנוע התנגשות צבאית בין כוחות הממשלה למליציית "גדודי חיזבאללה", ולמצוא הסדר שיאפשר את העברת השליטה באזור לידי כוחות אחרים.
על פי דיווח של מקורות במסגרת התיאום השיעית,כפי שדווח בתקשורת העיראקית, הושגו הבנות ראשוניות שלפיהן מליציית "גדודי חיזבאללה" תעביר את כוחותיה מג'רף א-צח'ר למקומות אחרים. במקומם תוצב באזור יחידה משותפת שתכלול את חטיבת עלי אל-אכבר, דיוויזיית אל-עבאס, דיוויזיית האימאם עלי וחטיבת אנסאר אל-מרג'עיה, לצד כוחות מהמשטרה הפדרלית ומיחידות נוספות של הגיוס העממי.
לפי אותו דיווח, ההבנות כוללות גם העברת הגדודים 45, 46 ו-47 של מליציית "גדודי חיזבאללה" למקומות אחרים, וכן הסדרת יציאתם של היועצים האיראנים השוהים באזור, תוך הבטחה שלא ייפגעו במהלך עזיבתם. עוד דווח כי התהליך אמור להתבצע בין 18 ל-20 בנובמבר.
עם זאת, אומרים גורמים ביטחוניים, אין לראות בדיווחים על ההבנות הוכחה לכך שהמשבר נפתר. דיווחים אחרים שפורסמו בעיראק ב־18 בנובמבר מסרו כי השיחות בין הגנרל קאאני, ראשי מסגרת התיאום ו"גדודי חיזבאללה" נקלעו למבוי סתום, וכי לא הושגה הסכמה סופית. גם הממשלה העיראקית לא פרסמה אישור רשמי ומפורט לכל סעיפי ההסדר שעליהם דווח.
להערכת גורמים ביטחוניים,הפער בין הדיווחים מלמד כי המגעים עדיין רגישים וכי קיימת מחלוקת על תנאי העברת השליטה. נראה כי המאמץ המרכזי הוא למצוא נוסחה שתאפשר ל"גדודי חיזבאללה "לסגת מהאזור מבלי להציג את המהלך ככניעה לממשלה, ובמקביל תאפשר לראש הממשלה א-זיידי להוכיח שהמדינה מסוגלת להפעיל את סמכותה גם במעוז של מיליציה פרו איראנית.
אם ההסדר אכן ייושם, יהיה זה הישג פוליטי וביטחוני חשוב לראש הממשלה. עם זאת, העברת הכוחות מג'רף א-צח'ר אינה שקולה לפירוק "גדודי חיזבאללה", למסירת כל אמצעי הלחימה שברשותם או לניתוק הקשרים שלהם עם איראן. השאלה המרכזית תהיה מי ישלוט בפועל באזור לאחר החלפת הכוחות, והאם לממשלה תהיה יכולת לפקח על המתקנים ועל הפעילות הצבאית בו.
הזווית הישראלית: עיראק היא חלק ממערך האיום האיראני
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי מבחינת ישראל, ההתפתחויות בעיראק אינן רק מאבק פנימי על סמכויות השלטון. מדובר בסוגיה ביטחונית בעלת משמעות אזורית, משום שהמיליציות הפרו איראניות בעיראק הן חלק ממערך הכוחות שטהראן מפעילה נגד ישראל ונגד האינטרסים האמריקניים באזור.
המיליציות בעיראק אינן מסתפקות בתפקיד פוליטי או בהגנה על מוקדי כוח מקומיים. הן פיתחו יכולות צבאיות עצמאיות, ובהן ייצור טילים וכטב"מים, והשתתפו בתקיפות נגד מטרות אמריקניות ואזוריות, לרבות ישראל.
מאז תחילת המלחמה נגד איראן בפברואר 2026 קיבלו מיליציות שיעיות בעיראק אחריות למאות תקיפות באמצעות טילים וכטב"מים נגד מטרות מקומיות ואזוריות, ובהן מטרות בישראל. גם במהלך המלחמה המשיכו הארגונים לקבל תמיכה צבאית מאיראן.
המשמעות מבחינת ישראל היא שעיראק עלולה לשמש זירת פעולה נוספת של איראן, גם כאשר אין מדובר בתקיפה ישירה של הצבא האיראני. טהראן יכולה להפעיל ארגונים חמושים מקומיים, להעניק להם אמצעי לחימה, ידע טכנולוגי ותשתיות, ולשמור לעצמה מרחב הכחשה מסוים בנוגע למעורבותה.
החשש הישראלי מתמקד בשלושה תחומים מרכזיים.
הראשון הוא יכולת התקיפה. טילים וכטב"מים המופעלים משטח עיראק עשויים להרחיב את טווח האיום על ישראל ולחייב אותה להתמודד עם שיגורים המגיעים מכיוון מזרח, במקביל לאיומים מכיוונים אחרים. ככל שהמיליציות משפרות את יכולות הייצור, ההצטיידות וההפעלה שלהן, כך גדל האתגר המודיעיני והמבצעי.
השני הוא התבססות תשתית צבאית איראנית בעיראק. מוקדי ייצור, מחסני נשק, מתקני שיגור ומערכי לוגיסטיקה מאפשרים לאיראן לשמר יכולות גם כאשר היא עצמה נתונה ללחץ צבאי. מבחינת ישראל, הסכנה אינה רק במספר הטילים שבידי המיליציות, אלא ביכולתן לייצר, לתקן, לאחסן ולהעביר אמצעי לחימה באופן עצמאי.
השלישי הוא האפשרות שעיראק תהפוך למרחב פעולה נוח יותר עבור איראן לאחר צמצום הנוכחות הצבאית האמריקנית במדינה. נסיגת הכוחות האמריקניים אינה מבטיחה שהמיליציות יתחזקו באופן אוטומטי, אך היא עלולה להרחיב את חופש הפעולה שלהן, במיוחד באזורים שבהם מנגנוני המדינה מתקשים לאכוף את סמכותם.
חשיבותו של אזור ג'רף א-צח'ר מבחינת ישראל חורגת מהעימות המקומי בין "גדודי חיזבאללה" לממשלת עיראק. מדובר במעוז של המיליציה ובאזור בעל חשיבות צבאית ולוגיסטית. אם ראש הממשלה א-זיידי יצליח להכניס אליו כוחות מדינה ולפקח על המתקנים המצויים בו, יהיה בכך צעד משמעותי לצמצום העצמאות הצבאית של גדודי חיזבאללה.
לעומת זאת, אומרים גורמים ביטחוניים, אם הממשלה העיראקית תסתפק בהחלפת הכוחות בלי להשיג שליטה אמיתית על המתקנים ועל אמצעי הלחימה, המיליציה תוכל להמשיך לפעול באופן עצמאי גם מחוץ למעוזה המסורתי. היא אף עלולה להציג את ההסדר כהישג, אם תצליח לשמור על נשקה ועל שרשרת הפיקוד שלה.
הסכנה: המיליציות ישתלבו במדינה, אך ימשיכו לפעול באופן עצמאי
אחת ההערכות החשובות שעולות מהניתוחים הביטחוניים בישראל היא שהסכנה אינה מסתיימת בתרחיש שבו המיליציות מסכימות לכאורה להתפרק מנשקן או להשתלב במערכת הביטחון העיראקית.
גורמים ביטחוניים מביעים חשש כי איראן עשויה לנסות לשמר את כוחן גם באמצעות שינוי צורת הפעולה שלהן. במקום להחזיק מיליציה חמושה הפועלת באופן גלוי מחוץ למערכת המדינה, היא יכולה לעודד שילוב של פעילים בתוך מוסדות הביטחון, להסתיר אמצעי לחימה, לשמר תאים חשאיים ולהותיר בידי מפקדים מקומיים את היכולת להפעיל כוח בעת הצורך.
לכן, מבחינת ישראל, המדד האמיתי להצלחת התהליך בעיראק אינו מספר הלוחמים שיועברו למסגרת ממשלתית או ההצהרות על הכפפת הנשק למדינה. המדד הוא מי שולט בפועל באמצעי הלחימה, מי נותן את פקודות המבצע, מי מחזיק במתקני הייצור של אמצעי הלחימה ומי מקבל את ההחלטה לצאת לפעולה נגד ישראל או נגד מדינות אחרות.
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד לגבי "גדודי חיזבאללה" ו"א-נוג'בא", הנחשבים לארגונים בעלי זיקה הדוקה למשמרות המהפכה ולכוח קודס. גם אם מיליציות מתונות יותר יסכימו להסדר עם הממשלה, אין בכך ערובה שהזרמים הקיצוניים יוותרו על כוחם.
איראן אינה מעוניינת לאבד את עיראק
לדברי גורמים ביטחוניים, עיראק היא אחת הזירות החשובות ביותר הנתונות תחת השפעה איראנית במזרח התיכון. לטהראן יש בה קשרים פוליטיים, דתיים, כלכליים וביטחוניים שנבנו לאורך עשרות שנים, והיא רואה בה מרכיב מרכזי במערך האזורי שלה.
המיליציות השיעיות מאפשרות לאיראן להפעיל כוח מחוץ לגבולותיה, להרתיע את ארה"ב ואת בעלות בריתה ולשמר יכולת פעולה מול ישראל. הן גם מעניקות לה השפעה על החלטות הממשלה העיראקית ועל התנהלותה של המדינה בזירה האזורית.
לכן, פירוק המיליציות אינו רק עניין של ביטחון פנים עיראקי. מדובר במאבק על מידת ההשפעה של איראן על המדינה ועל יכולתה להשתמש בשטחה כבסיס לפעילות אזורית.
עם זאת, אומרים גורמים ביטחוניים, גם איראן לוקחת בחשבון את האינטרסים שלה בעיראק. עימות פנימי רחב בין המיליציות לבין כוחות הממשלה עלול לפגוע במערכת הפוליטית השיעית כולה, לערער את היציבות הכלכלית ולהביא להתערבות אמריקנית או אזורית נוספת. לכן, סביר שטהראן תעדיף בשלב זה למנוע פירוק חד צדדי של המיליציות, אך גם להימנע ככל האפשר ממלחמת אזרחים שתפגע במעמדה.
מעורבותו של הגנרל קאאני במגעים סביב ג'רף א-צח'ר ממחישה את עומק ההשפעה האיראנית על המשבר. טהראן אינה מעוניינת לראות את אחת המיליציות החשובות ביותר שלה נחלשת או מאבדת את עצמאותה. עם זאת, ייתכן שהיא מעדיפה נסיגה מוסכמת של "גדודי חיזבאללה" מהאזור על פני עימות צבאי שעלול לפגוע בהם ובמערכת השיעית כולה.
התרחישים האפשריים
גורמים ביטחוניים מעריכים כי קיימים כמה תרחישים לעימות בין הממשלה העיראקית למיליציות.
התרחיש הראשון הוא פשרה מדורגת. הממשלה תצליח להכניס כוחות מדינה לאזורים שבהם פועלות המיליציות, להסדיר את נוכחותן ולכפוף חלק מהנשק לפיקוח ממשלתי. בג'רף א-צח'ר תתבצע החלפת הכוחות, "גדודי חיזבאללה" יועברו למקומות אחרים והכוח המשותף יקבל אחריות על האזור. המליציות הפרגמטיות ישתפו פעולה, ואילו המליציות הקיצוניות ימשיכו להתנגד, אך יימנעו בשלב זה מעימות כולל.
זהו התרחיש המועדף על א-זיידי ועל ארה"ב, אך מבחינת ישראל הוא אינו בהכרח פתרון מלא. אם המיליציות ישמרו על יכולותיהן הצבאיות ועל עצמאותן המבצעית, האיום על ישראל יוסיף להתקיים.
התרחיש השני הוא הסלמה פנימית. אם ההבנות ייכשלו והממשלה תנסה להיכנס בכוח למעוזים של "גדודי חיזבאללה" או להחרים את הנשק שלהם, הארגון עלול להגיב בירי, בתקיפת כוחות הביטחון או בניסיון להרתיע את הממשלה באמצעות הפעלת כוח. התנגשות כזאת עלולה להתרחב למוקדים נוספים ולערער את יציבות עיראק.
התרחיש השלישי הוא המשך המצב הקיים, שבו הממשלה מצהירה על ריכוז הנשק בידי המדינה, אך בפועל אינה מצליחה לשנות את מאזן הכוחות. המיליציות ימשיכו להיות חלק ממערכת הביטחון באופן פורמלי, אך ישמרו על עצמאותן, על הקשרים עם איראן ועל יכולת פעולה צבאית שאינה כפופה לחלוטין לבגדאד.
מבחינת ישראל, זהו תרחיש בעייתי במיוחד, משום שהוא יאפשר לאיראן לשמר את התשתית הצבאית שלה בעיראק גם ללא עימות גלוי בין הממשלה למיליציות.
ההתפתחויות בעיראק מציבות בפני ישראל אתגר מורכב. מצד אחד, היחלשות המיליציות הפרו איראניות וצמצום יכולתן לפעול באופן עצמאי עשויים לפגוע במערך האזורי של איראן ולהקטין את האיום על ישראל. מצד שני, ניסיון לפרק את המיליציות בכוח עלול להצית עימות פנימי, להרחיב את חופש הפעולה של גורמים קיצוניים ולגרור את עיראק למעגל נוסף של אלימות.
גורמים ביטחוניים אומרים כי ישראל אינה יכולה להסתפק במעקב אחר ההצהרות של ראש הממשלה העיראקי או אחר הודעות המיליציות. היא תצטרך לבחון האם חל שינוי ממשי במערך הטילים והכטב"מים, האם מתקני הייצור והאחסון עוברים לשליטת המדינה, והאם שרשרת הפיקוד של הארגונים אכן מתנתקת ממשמרות המהפכה, זאת כדי להיערך להמשך העימות עם איראן ועם שלוחותיה.
לדברי גורמים ביטחוניים, המאבק על ג'רף א-צח'ר הוא מבחן ראשון ליכולתו של ראש הממשלה א-זיידי להוכיח שהמדינה העיראקית מסוגלת להפעיל את סמכותה גם מול אחד הארגונים החזקים והמקושרים ביותר לאיראן. אם יצליח להשלים את החלפת הכוחות ולבסס שליטה ממשלתית אמיתית באזור, יהיה זה צעד חשוב, אך לא סוף המאבק על המיליציות.
מבחינת ישראל, הסיפור העיראקי הוא חלק מהמאבק הרחב יותר על עתיד ההשפעה האיראנית במזרח התיכון. השאלה אינה רק אם הגיוס העממי יישאר או יפורק, אלא האם עיראק תהפוך למדינה המסוגלת לשלוט בכוחות החמושים שבשטחה, או שתמשיך להיות זירה שבה איראן מחזיקה בכוח צבאי עצמאי, המסוגל לפעול גם נגד ישראל.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"


