למרות המסר החריף כלפי טהראן, גירוש השגריר האיראני מלבנון נתפס בישראל כמהלך סמלי בלבד, כל עוד לבנון נמנעת מהתמודדות ישירה עם סוגיית פירוק חזבאללה מנשקו.
כניסתה של פקיסטאן לזירת התיווך בין וושינגטון לטהראן משקפת את שאיפתה להפוך לשחקן אזורי מרכזי, אך גם חושפת אותה ללחצים סותרים, לסיכונים ביטחוניים ולחשש גובר כי היא תיאלץ להכריע בין בריתות מתחרות בעיצומו של עימות צבאי מתרחב.
המערכה בדרום לבנון תשיג לצה"ל שליטה טקטית בלבד להגן על ישובי הצפון, אך כושר שיגור הרקטות של חזבאללה נותר בעינו.
ללא הכרעה בציר האיראני, ישראל תתקשה לבלום את ירי הרקטות המתמשך מצפון לליטאני.
בירושלים מעריכים כי יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד קאליבאף הפך לשחקן מפתח לא רק בזירה הפנימית אלא גם בערוץ המגעים מול ארה"ב, אך רואים בו אגוז קשה וחלק מהבעיה ולא מהפתרון, במיוחד לנוכח קשריו ההדוקים למשמרות המהפכה.
למרות שהסיכוי להסכם בין איראן לארה"ב הוא נמוך,החשש המרכזי בירושלים הוא שיושג הסכם שיותיר את המשטר האיראני על כנו ויחזק את שלוחותיו באזור, ובראשן חיזבאללה, מבלי להסיר את איום הגרעין והטילים הבליסטיים.
פרשנים במפרץ אומרים כי ההנהגה האיראנית נוהגת בטיפשות ובוחרת במדיניות "האדמה החרוכה" מול שכנותיה במפרץ, ומחליטה להרוס אותן על היושבים בהן,לדבריהם ההחלטה הזו מייצגת עיוורון
האולטימטום של טראמפ לאיראן הופך למבחן אמינות אישי ולצומת אסטרטגי, כאשר איום אמריקני ישיר מתנגש בהרתעה האיראנית ובחשש מפגיעה בכלכלת האנרגיה העולמית, ייתכן שבסופו של דבר טראמפ יבחר במהלך מדוד שימנע הידרדרות לעימות אזורי רחב אך ישמר את אפקט ההרתעה.
האם חזרתו האפשרית של רזא פהלווי לאיראן תוכל להפוך לזרז להפלת המשטר, או שתישאר מהלך סמלי מול עוצמת מנגנוני הביטחון והיעדר בסיס כוח פנימי?
הזירה התודעתית הפכה לאחד משדות הקרב המרכזיים של העימות האזורי, חיסולם של שחקני מפתח במכונת התעמולה של איראן ושלוחותיה יוצר ואקום תקשורתי, מערער את יכולת גיבוש הנרטיב ומחליש את השפעת ציר ההתנגדות על דעת הקהל והמערכת האזורית.
המתקפות על איראן והלחץ הגובר מצד ארה"ב וישראל דוחקים את החות'ים להכרעה אסטרטגית בין נאמנות לציר ההתנגדות לבין שיקולי הישרדות פנימיים, כשברקע מחלוקות בתוך הנהגתם, מגבלות צבאיות וכלכליות, ואיום ממשי להידרדרות לעימות ישיר שיטלטל את מאזן הכוחות האזורי.
למרות המסר החריף כלפי טהראן, גירוש השגריר האיראני מלבנון נתפס בישראל כמהלך סמלי בלבד, כל עוד לבנון נמנעת מהתמודדות ישירה עם סוגיית פירוק חזבאללה מנשקו.
כניסתה של פקיסטאן לזירת התיווך בין וושינגטון לטהראן משקפת את שאיפתה להפוך לשחקן אזורי מרכזי, אך גם חושפת אותה ללחצים סותרים, לסיכונים ביטחוניים ולחשש גובר כי היא תיאלץ להכריע בין בריתות מתחרות בעיצומו של עימות צבאי מתרחב.
המערכה בדרום לבנון תשיג לצה"ל שליטה טקטית בלבד להגן על ישובי הצפון, אך כושר שיגור הרקטות של חזבאללה נותר בעינו.
ללא הכרעה בציר האיראני, ישראל תתקשה לבלום את ירי הרקטות המתמשך מצפון לליטאני.
בירושלים מעריכים כי יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד קאליבאף הפך לשחקן מפתח לא רק בזירה הפנימית אלא גם בערוץ המגעים מול ארה"ב, אך רואים בו אגוז קשה וחלק מהבעיה ולא מהפתרון, במיוחד לנוכח קשריו ההדוקים למשמרות המהפכה.
למרות שהסיכוי להסכם בין איראן לארה"ב הוא נמוך,החשש המרכזי בירושלים הוא שיושג הסכם שיותיר את המשטר האיראני על כנו ויחזק את שלוחותיו באזור, ובראשן חיזבאללה, מבלי להסיר את איום הגרעין והטילים הבליסטיים.
פרשנים במפרץ אומרים כי ההנהגה האיראנית נוהגת בטיפשות ובוחרת במדיניות "האדמה החרוכה" מול שכנותיה במפרץ, ומחליטה להרוס אותן על היושבים בהן,לדבריהם ההחלטה הזו מייצגת עיוורון
האולטימטום של טראמפ לאיראן הופך למבחן אמינות אישי ולצומת אסטרטגי, כאשר איום אמריקני ישיר מתנגש בהרתעה האיראנית ובחשש מפגיעה בכלכלת האנרגיה העולמית, ייתכן שבסופו של דבר טראמפ יבחר במהלך מדוד שימנע הידרדרות לעימות אזורי רחב אך ישמר את אפקט ההרתעה.
האם חזרתו האפשרית של רזא פהלווי לאיראן תוכל להפוך לזרז להפלת המשטר, או שתישאר מהלך סמלי מול עוצמת מנגנוני הביטחון והיעדר בסיס כוח פנימי?
הזירה התודעתית הפכה לאחד משדות הקרב המרכזיים של העימות האזורי, חיסולם של שחקני מפתח במכונת התעמולה של איראן ושלוחותיה יוצר ואקום תקשורתי, מערער את יכולת גיבוש הנרטיב ומחליש את השפעת ציר ההתנגדות על דעת הקהל והמערכת האזורית.
המתקפות על איראן והלחץ הגובר מצד ארה"ב וישראל דוחקים את החות'ים להכרעה אסטרטגית בין נאמנות לציר ההתנגדות לבין שיקולי הישרדות פנימיים, כשברקע מחלוקות בתוך הנהגתם, מגבלות צבאיות וכלכליות, ואיום ממשי להידרדרות לעימות ישיר שיטלטל את מאזן הכוחות האזורי.
