הוויכוח סביב הסכם המסגרת בין ישראל ללבנון כבר מזמן חרג מהדיון בסעיפי ההסכם עצמם. מאחורי המחלוקת מסתתרת שאלה עמוקה הרבה יותר, האם לבנון מסוגלת לשוב ולהיות מדינה ריבונית, או שתמשיך להתקיים כזירת התגוששות בין איראן, ישראל והמעצמות, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים.
לדבריהם, ההסכם הפך לקו שבר חדש בפוליטיקה הלבנונית. מצד אחד ניצבים התומכים, הרואים בו הזדמנות היסטורית להשיב את סמכות המדינה, להרחיק את לבנון מציר ההשפעה האיראני ולבסס יציבות ארוכת טווח. מן העבר השני ניצב מחנה רחב הטוען כי מדובר בהסכם חד צדדי המשרת בראש ובראשונה את ישראל, פוגע בריבונות לבנון ועלול להעמיק את הקרע הפנימי.
על פי הדיווחים בלבנון, כ-20 מפלגות מתנגדות להסכם בין לבנון לישראל ומכנות אותו "הסכם חרפה", בעוד שרק ארבע מפלגות תומכות בו, הכוחות הלבנוניים, מפלגת הפלנגות, המפלגה הלאומית הליברלית ומפלגת הדיאלוג הלאומי.
מבחינתן, ההסכם מסמן את תחילתו של תהליך החזרת המדינה הלבנונית למעמדה הטבעי לאחר שנים של שחיקה.
המחלוקת החוקתית והביטחונית
מתנגדי ההסכם מטילים ספק בעצם האפשרות ליישמו. לטענתם, אין כל ודאות שישראל אכן תיסוג מדרום לבנון ללא תנאים, במיוחד לנוכח המשך הטיסות בשמי לבנון, עקירת תושבי הדרום, הותרת אסירים לבנונים בבתי הכלא בישראל וסעיף 13 להסכם, שלדבריהם מוותר על זכותה של לבנון לנקוט הליכים משפטיים נגד ישראל.
פרשנים לבנונים מזכירים כי שאלת המפתח נותרה פתוחה. האם ניתן יהיה ליישם את ההסכם לנוכח ההתנגדות הפוליטית הרחבה, המחלוקת החוקתית והמציאות הביטחונית בדרום לבנון, או שמא הוא ימצא את עצמו באותו מסלול שבו הסתיים ההסכם עם ישראל ב-17 במאי 1983, שבוטל בעקבות ההתנגדות הפנימית.
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי הדיון הציבורי בלבנון מתמקד כיום בפירוק נשקו של חזבאללה, ביישום החלטה 1701 של מועצת הביטחון ובהסדרים ביטחוניים אפשריים עם ישראל. אולם לטענתם, כל אלה אינם אלא ביטוי למשבר עמוק בהרבה.
הסוגיה המרכזית איננה חזבאללה עצמו, אלא יכולתה של המדינה הלבנונית לממש מחדש את ריבונותה.
במשך עשרות שנים צמח חזבאללה בחסות איראן והפך בהדרגה לכוח הצבאי, הפוליטי והכלכלי המשפיע ביותר במדינה. במקביל, התפתחה תפיסה ביטחונית ישראלית הרואה בדרום לבנון מרחב פעולה לגיטימי בכל פעם שמתפתח איום על גבולה הצפוני.
כך מצאה עצמה לבנון לכודה בין שתי מערכות השפעה, איראן באמצעות חזבאללה, וישראל באמצעות תפיסת הביטחון שלה.
אחת ההתפתחויות המדאיגות ביותר מבחינת גורמים ביטחוניים היא הניסיון הגובר לקשור כל הסדר עתידי בין ארה"ב לאיראן גם לעתידו של חזבאללה.
עצם קבלת ההיגיון הזה מעניקה לטהראן הכרה עקיפה בזכותה להחזיק שלוחה צבאית בתוך מדינה ערבית ריבונית.
המשמעות חורגת בהרבה מגבולות לבנון. תקדים כזה עלול לקבע תפיסה חדשה במזרח התיכון, שלפיה גורלן של מדינות ערביות אינו נקבע עוד על ידי ממשלותיהן, אלא במסגרת משא ומתן בין מעצמות אזוריות ובינלאומיות.
אם לבנון תהפוך ל"תיק איראני" בכל הסכם עתידי בין וושינגטון לטהראן, היא תאבד בפועל את עצמאותה המדינית ותהפוך לעוד קלף מיקוח במאבק האזורי.
לדברי הגורמים הביטחוניים, מלחמות האזור ערערו גם את האסטרטגיה האיראנית, העימותים האחרונים במזרח התיכון חשפו גם את מגבלותיה של תפיסת הביטחון האיראנית.
במשך שנים ביססה טהראן את אסטרטגיית ההרתעה שלה על רשת של שלוחות אזוריות, חזבאללה בלבנון, חמאס ברצועת עזה, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן. הרעיון היה ליצור חגורת הרתעה שתמנע תקיפה ישירה של איראן.
אלא שישראל הצליחה מאז ה-7 באוקטובר 2023 לשחוק את המודל הזה. חמאס ספג מכה קשה, חזבאללה שילם מחיר כבד, המיליציות העיראקיות נאלצו לצמצם את פעילותן, וגם החות'ים בתימן לא הצליחו לשנות את מאזן הכוחות האזורי.
במקום לשמש נכס אסטרטגי, הפכו חלק מהשלוחות לגורם המעמיק את חוסר היציבות במדינות שבהן הן פועלות.
לפיכך, השאלה המרכזית אינה רק כיצד יפורק נשקו של חזבאללה, אלא האם המדינה הלבנונית תצליח להשיב לעצמה את הסמכות שאיבדה במשך עשרות שנים.
מדינה ריבונית אינה יכולה להתקיים כאשר ארגון צבאי עצמאי מחזיק בכוח צבאי משמעותי, מנהל מדיניות חוץ משלו ומקבל החלטות אסטרטגיות ללא אישור מוסדות השלטון.
כל הסכם עתידי, בין אם בין ארה"ב לאיראן ובין אם בין ישראל ללבנון, יעמוד בסופו של דבר במבחן אחד בלבד, האם הוא מחזק את מוסדות המדינה הלבנונית.
הסכם שיסתפק בהסדרת מעמדו של חזבאללה מבלי להשיב לממשלה בביירות את מלוא סמכויותיה, עלול להנציח את המשבר במקום לפתור אותו.
לעומת זאת, הסדר שיבסס את בלעדיות המדינה על הפעלת הכוח, יחזק את צבא לבנון, יאפשר את פריסתו המלאה בדרום המדינה ויבטיח כיבוד הדדי של הריבונות, עשוי לפתוח פרק חדש בתולדות לבנון.
בסופו של דבר, גורלה של לבנון לא ייקבע רק בשאלת פירוק נשקו של חזבאללה, אלא בשאלה עמוקה בהרבה, האם המדינה הלבנונית תצליח להשתחרר ממעמדה כזירת עימות אזורית ולשוב להיות מדינה ריבונית המנהלת את ענייניה בעצמה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
