תקיפת הכטב"ם בנמל דמיאט שבחוף הים התיכון על שתי אוניות גז, בליבה של מצרים, בשבוע שעבר, אינה עוד תקרית ביטחונית מקומית, מדובר באירוע שעשוי לסמן תפנית אסטרטגית במאבק המתנהל בין איראן לבין ארה"ב ובעלות בריתה במזרח התיכון, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
לראשונה, נמל מצרי המשמש צומת מרכזי לייצוא ולאחסון גז טבעי הופך יעד לתקיפה במסגרת העימות האזורי.
דמיאט אינו עוד נמל מסחרי, זהו אחד ממתקני הנזלת הגז החשובים במזרח הים התיכון, המשמש צומת מרכזי לייצוא גז טבעי לשווקים באירופה. כל פגיעה בפעילותו חורגת מהזירה המצרית ומשפיעה על שוק האנרגיה העולמי.
ההודאה הרשמית של מצרים כי התקיפה בוצעה באמצעות כטב"מ העניקה לאירוע מימד חדש. מעבר לנזק שנגרם, עצם החדירה לשטח מצרים מעלה סימני שאלה קשים באשר ליכולות ההגנה האווירית וליכולתן של מדינות האזור להתמודד עם איום הכטב"מים ארוכי הטווח של איראן.
זהות הגורם שביצע את התקיפה עדיין אינה ברורה, אך גורמים ביטחוניים מתמקדים בציר הפרו-איראני. אחת האפשרויות היא שיגור מתימן בידי החות'ים, שהוכיחו בשנים האחרונות יכולת להפעיל כטב"מים ארוכי טווח נגד ישראל, סעודיה ויעדים נוספים באזור.
אלא שמרחק הטיסה מתימן לדמיאט, העולה על 2,000 קילומטרים, מחייב מעבר מעל אזורים המכוסים במערכות מכ"ם והגנה אווירית מתקדמות. לפיכך, אף שהאפשרות קיימת מבחינה טכנית, מדובר במבצע מורכב במיוחד.
אפשרות אחרת היא שיגור מעיראק על ידי המיליציות השיעיות הנתמכות בידי איראן. המרחק קצר יותר, אך גם כאן נדרש מעבר במרחב האווירי של ירדן, סוריה או ישראל , נתיב שאינו פשוט לביצוע מבלי להתגלות.
לדברי גורמים ביטחוניים, התרחיש המדאיג ביותר הוא דווקא זה שפחות זוכה לתשומת לב, שיגור הכטב"ם מתוך הים התיכון באמצעות אוניית מסחר, כלי שיט אזרחי או אפילו סירת דיג שהוסבה לפלטפורמת שיגור.
שיטה כזו מקצרת משמעותית את מרחק הטיסה אל היעד, מאפשרת לעקוף חלק ממערכי ההגנה היבשתיים ומקשה מאוד על גילוי מוקדם של הכטב"ם. אם אכן מדובר בשיטת פעולה כזו, משמעות הדבר היא שכל מתקני האנרגיה והנמלים במזרח הים התיכון , במצרים, בישראל ואף במדינות נוספות , עלולים להפוך ליעדים פגיעים.
תרחיש כזה מחייב חשיבה מחודשת על תפיסת ההגנה הימית ועל הצורך בשילוב הדוק יותר בין מערכי המודיעין, חיל הים ומערכות ההגנה האווירית.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי עבור מצרים, האירוע הוא הרבה מעבר לפגיעה נקודתית בנמל, מדובר בתקיפה חמורה שמאתגרת את ריבונותה ומעמדה כגורם מרכזי ביציבות האזורית.
קהיר השקיעה בשנים האחרונות משאבים רבים בבניית מערך ביטחוני מתקדם ובהצגת עצמה כעוגן של יציבות. תקיפה מוצלחת של יעד אסטרטגי בלב שטחה מערערת במידה מסוימת את התדמית הזאת.
לדבריהם,ארה"ב ניצבת בפני מבחן נוסף. אם אכן מדובר בתקיפה שבוצעה בידי אחד מארגוני "ציר ההתנגדות", הרי שמדובר במסר ישיר לוושינגטון שלפיו איראן מסוגלת להרחיב את שדה הקרב ולפגוע באינטרסים אמריקניים גם בזירות שנחשבו עד כה בטוחות יחסית.
גם ישראל אינה יכולה להתעלם מההתפתחות. אם הכטב"ם הגיע מן הים התיכון או חצה מרחבים אוויריים נרחבים מבלי שיורט, הרי שמדובר באיתות ברור לגבי השינויים שחלים באופי האיום האווירי באזור.
לדברי גורמים ביטחוניים, המשמעות אינה נוגעת רק להגנה על העורף הישראלי, אלא גם להגנה על אסדות הגז, נמלי הים, נתיבי הסחר ומתקני האנרגיה בים התיכון. אלה עלולים להפוך לחלק בלתי נפרד מזירת העימות העתידית.
איראן מרחיבה את כללי העימות
מבחינת טהראן, הפגיעה בתשתיות האנרגיה היא דרך להעלות את מחיר העימות עבור ארה"ב ובעלות בריתה. במקום להסתפק בעימות צבאי ישיר, היא מבקשת להמחיש שכל החרפה במלחמה תלווה בפגיעה באספקת האנרגיה העולמית, בעליית מחירי הנפט והגז ובשיבושים במסחר הבינלאומי. זהו מנוף לחץ אפקטיבי במיוחד כלפי אירופה, התלויה יותר ויותר במקורות גז חלופיים.
גם אם טהרן תמשיך להימנע מקבלת אחריות ישירה על התקיפה בנמל דמיאט, התקיפה משתלבת היטב בדפוס הפעולה האיראני המבוסס על "עמימות מבצעית", כך אומרים גורמים ביטחוניים.
לטענתם, איראן נהנית מהיתרונות של הפעלת שלוחותיה האזוריות, מבלי להסתכן בעימות ישיר שעלול לגרור תגובה רחבה נגדה.
זהו מודל המאפשר לה להעביר מסרי הרתעה, לבחון את גבולות התגובה של יריבותיה ולהרחיב בהדרגה את מרחב הפעולה של "ציר ההתנגדות", תוך שמירה על מרחב הכחשה מדיני.
גורמים ביטחוניים אומרים כי התקיפה בדמיאט אינה חשובה רק בשל הנזק שנגרם, אלא בעיקר משום שהיא עשויה לבשר על שלב חדש בעימות האזורי.
אם יתברר כי גורמים הנתמכים בידי איראן מסוגלים לפגוע בתשתיות אסטרטגיות במצרים, המשמעות היא שהעימות כבר אינו מוגבל לישראל, לים האדום או למפרץ הפרסי.
במציאות כזו יידרשו מצרים, ישראל, ארה"ב ובעלות בריתן לבחון מחדש את תפיסת ההגנה האזורית. האיום כבר אינו מתמקד בגבולות היבשה בלבד, הוא מתפשט אל הים התיכון, אל נתיבי האנרגיה ואל מוקדי הכלכלה האזוריים. זהו שינוי אסטרטגי שעלול לעצב את פני המזרח התיכון בשנים הקרובות.
השלכות ישירות על ישראל
גורמים ביטחוניים בכירים בישראל מעריכים כי התרחבות העימות לעבר הים התיכון תחייב התאמה של תפיסת ההגנה.
אם עד כה עמד במרכז האיום הציר המשתרע מאיראן דרך עיראק, סוריה, לבנון והים האדום, הרי שכעת מתגבשת אפשרות של חזית ימית נוספת, שבה ישמשו כלי שיט אזרחיים, אוניות מסחר או פלטפורמות ימיות מוסוות כבסיסי שיגור לכטב"מים ולטילי שיוט.
התפתחות כזו מחייבת חיזוק משמעותי של מערך ההתראה הימי, שיתוף פעולה מודיעיני הדוק יותר בין ישראל, מצרים, יוון, קפריסין וארה"ב, וכן הרחבת ההגנה על אסדות הגז, נמלי הים, מתקני ההתפלה ותשתיות האנרגיה הלאומיות. מנקודת מבט ישראלית, לא מדובר עוד בהגנה על גבולות המדינה בלבד, אלא על מכלול הנכסים האסטרטגיים במזרח הים התיכון.
במערכת הביטחון הישראלית סבורים כי למצרים אינטרס מובהק להגיע במהירות לממצאים ברורים באשר לזהות התוקפים. פגיעה במעמדה של מצרים כמדינה יציבה וכמי שמחזיקה בשליטה ביטחונית על חופיה ועל נתיבי השיט שלה, עלולה להשפיע גם על מעמדה האזורי וגם על השקעות זרות בתחום האנרגיה והגז.
אם יתברר שהחדירה בוצעה מבלי שמערכות ההגנה הצליחו לזהותה בזמן אמת, צפויה מצרים להשקיע מאמצים ניכרים בשדרוג יכולות הגילוי והיירוט שלה, ואף להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארה"ב ועם מדינות נוספות באזור.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
