מינוי אסטרטגי במועצה לביטחון לאומי באיראן- מוחמד באקר ד'ו אלקדר, האיש שמכיר את המערכת מבפנים, נבחר לנהל את המשטר האיראני בעיתות חירום, המהלך משקף את העדפת ההנהגה לאנשי כוח נאמנים ומיומנים לשמירה על יציבות המדינה מול לחצים חיצוניים ופנימיים
האיום האיראני על מיצרי הורמוז והיכולת להרחיב את העימות מציבים את ארה״ב וישראל בפני דילמה אסטרטגית, בזמן שטראמפ שוקל הפסקת אש ואיראן בוחנת בזהירות את מסלול המשא ומתן.
מאחורי יוזמת 15 הסעיפים של ממשל טראמפ מסתתר ניסיון לבלום הסלמה אזורית ולייצב את שוקי האנרגיה, אך בירושלים חוששים מהסכם מסגרת שיאפשר לאיראן למשוך זמן ולכרסם בדרישות, ואף יגביל את חופש הפעולה הצבאי של ישראל מול איום גרעיני ובליסטי מתמשך.
כניסתה של פקיסטאן לזירת התיווך בין וושינגטון לטהראן משקפת את שאיפתה להפוך לשחקן אזורי מרכזי, אך גם חושפת אותה ללחצים סותרים, לסיכונים ביטחוניים ולחשש גובר כי היא תיאלץ להכריע בין בריתות מתחרות בעיצומו של עימות צבאי מתרחב.
בירושלים מעריכים כי יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד קאליבאף הפך לשחקן מפתח לא רק בזירה הפנימית אלא גם בערוץ המגעים מול ארה"ב, אך רואים בו אגוז קשה וחלק מהבעיה ולא מהפתרון, במיוחד לנוכח קשריו ההדוקים למשמרות המהפכה.
למרות שהסיכוי להסכם בין איראן לארה"ב הוא נמוך,החשש המרכזי בירושלים הוא שיושג הסכם שיותיר את המשטר האיראני על כנו ויחזק את שלוחותיו באזור, ובראשן חיזבאללה, מבלי להסיר את איום הגרעין והטילים הבליסטיים.
האולטימטום של טראמפ לאיראן הופך למבחן אמינות אישי ולצומת אסטרטגי, כאשר איום אמריקני ישיר מתנגש בהרתעה האיראנית ובחשש מפגיעה בכלכלת האנרגיה העולמית, ייתכן שבסופו של דבר טראמפ יבחר במהלך מדוד שימנע הידרדרות לעימות אזורי רחב אך ישמר את אפקט ההרתעה.
האם חזרתו האפשרית של רזא פהלווי לאיראן תוכל להפוך לזרז להפלת המשטר, או שתישאר מהלך סמלי מול עוצמת מנגנוני הביטחון והיעדר בסיס כוח פנימי?
הזירה התודעתית הפכה לאחד משדות הקרב המרכזיים של העימות האזורי, חיסולם של שחקני מפתח במכונת התעמולה של איראן ושלוחותיה יוצר ואקום תקשורתי, מערער את יכולת גיבוש הנרטיב ומחליש את השפעת ציר ההתנגדות על דעת הקהל והמערכת האזורית.
ישראל פוגעת בכוחות הבאסיג' באיראן ומחסלת את מפקדיו, משמרות המהפכה נשחקים בהדרגה, ומפגינים איראנים ממתינים לקריאה אסטרטגית של טראמפ לפתיחת גל מחאה המוני ברחובות.
מינוי אסטרטגי במועצה לביטחון לאומי באיראן- מוחמד באקר ד'ו אלקדר, האיש שמכיר את המערכת מבפנים, נבחר לנהל את המשטר האיראני בעיתות חירום, המהלך משקף את העדפת ההנהגה לאנשי כוח נאמנים ומיומנים לשמירה על יציבות המדינה מול לחצים חיצוניים ופנימיים
האיום האיראני על מיצרי הורמוז והיכולת להרחיב את העימות מציבים את ארה״ב וישראל בפני דילמה אסטרטגית, בזמן שטראמפ שוקל הפסקת אש ואיראן בוחנת בזהירות את מסלול המשא ומתן.
מאחורי יוזמת 15 הסעיפים של ממשל טראמפ מסתתר ניסיון לבלום הסלמה אזורית ולייצב את שוקי האנרגיה, אך בירושלים חוששים מהסכם מסגרת שיאפשר לאיראן למשוך זמן ולכרסם בדרישות, ואף יגביל את חופש הפעולה הצבאי של ישראל מול איום גרעיני ובליסטי מתמשך.
כניסתה של פקיסטאן לזירת התיווך בין וושינגטון לטהראן משקפת את שאיפתה להפוך לשחקן אזורי מרכזי, אך גם חושפת אותה ללחצים סותרים, לסיכונים ביטחוניים ולחשש גובר כי היא תיאלץ להכריע בין בריתות מתחרות בעיצומו של עימות צבאי מתרחב.
בירושלים מעריכים כי יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד קאליבאף הפך לשחקן מפתח לא רק בזירה הפנימית אלא גם בערוץ המגעים מול ארה"ב, אך רואים בו אגוז קשה וחלק מהבעיה ולא מהפתרון, במיוחד לנוכח קשריו ההדוקים למשמרות המהפכה.
למרות שהסיכוי להסכם בין איראן לארה"ב הוא נמוך,החשש המרכזי בירושלים הוא שיושג הסכם שיותיר את המשטר האיראני על כנו ויחזק את שלוחותיו באזור, ובראשן חיזבאללה, מבלי להסיר את איום הגרעין והטילים הבליסטיים.
האולטימטום של טראמפ לאיראן הופך למבחן אמינות אישי ולצומת אסטרטגי, כאשר איום אמריקני ישיר מתנגש בהרתעה האיראנית ובחשש מפגיעה בכלכלת האנרגיה העולמית, ייתכן שבסופו של דבר טראמפ יבחר במהלך מדוד שימנע הידרדרות לעימות אזורי רחב אך ישמר את אפקט ההרתעה.
האם חזרתו האפשרית של רזא פהלווי לאיראן תוכל להפוך לזרז להפלת המשטר, או שתישאר מהלך סמלי מול עוצמת מנגנוני הביטחון והיעדר בסיס כוח פנימי?
הזירה התודעתית הפכה לאחד משדות הקרב המרכזיים של העימות האזורי, חיסולם של שחקני מפתח במכונת התעמולה של איראן ושלוחותיה יוצר ואקום תקשורתי, מערער את יכולת גיבוש הנרטיב ומחליש את השפעת ציר ההתנגדות על דעת הקהל והמערכת האזורית.
ישראל פוגעת בכוחות הבאסיג' באיראן ומחסלת את מפקדיו, משמרות המהפכה נשחקים בהדרגה, ומפגינים איראנים ממתינים לקריאה אסטרטגית של טראמפ לפתיחת גל מחאה המוני ברחובות.
