המערכת הפוליטית בלבנון ניצבת כיום בפני אחד הרגעים המורכבים בתולדותיה מאז תום מלחמת האזרחים. הלחץ האמריקני הגובר לקיום פגישה ישירה בין נשיא לבנון ג'וזף עון לבין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אינו רק יוזמה דיפלומטית נקודתית, אלא ביטוי למהלך רחב יותר שמובילה ארצות הברית לעיצוב מחדש של המערכת האזורית, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים.
לדבריהם,בבסיס היוזמה עומדת תפיסה אמריקנית של מעבר מניהול סכסוכים מתמשך לכפיית מסלולי הסדרה, ואף שלום, גם במחיר של טלטלה פנימית בזירות המקומיות. מבחינת וושינגטון, לבנון אינה עוד זירה שולית, אלא חוליה מרכזית במאמץ האסטרטגי לבלום את השפעת איראן ולפרק את זרועותיה האזוריות, ובראשן חיזבאללה.
אלא שבביירות התמונה שונה בתכלית. הפיצול הפוליטי החריף משקף לא רק מחלוקת על טקטיקה, אלא על עצם הכיוון האסטרטגי של המדינה.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי "הצמד השיעי", תנועת אמל וארגון חזבאללה, מתנגד באופן מוחלט לכל מגע ישיר של ממשלת לבנון עם ישראל, מתוך תפיסה כי מהלך כזה יערער את מאזן הכוחות הפנימי ויפגע במעמדו של חזבאללה.
מנגד, במחנה הנוצרי גוברת ההכרה כי ללא מעורבות אמריקנית ישירה וללא תהליך מדיני, לבנון תישאר לכודה במעגלי עימות חוזרים.
במרכז המתח הזה ניצב הנשיא עון, שמנסה לנהל מדיניות של איזון עדין.
מצד אחד, הוא אינו יכול להתעלם מהלחץ האמריקני ומהפוטנציאל הגלום בו לסיום המלחמה ולשיקום המדינה. מצד שני, הוא מודע היטב לכך שכל מהלך חד-צדדי ללא קונצנזוס פנימי עלול להצית משבר פוליטי ואף ביטחוני.
להערכת הגורמים הביטחוניים, האסטרטגיה של הנשיא גוזף עון מתמקדת בניסיון לרסן את התהליך.
הוא מבקש להגביל את המשא ומתן למסגרת ביטחונית מצומצמת, הכוללת הפסקת אש, נסיגה ישראלית מכל שטח דרום לבנון ושיקום, תוך דחיית השלב המדיני הרחב יותר. במקביל, הוא מנסה לקשור את ההתקדמות במסלול הלבנוני להתפתחויות אזוריות, ובראשן אפשרות להסכם בין סעודיה לישראל מה שיאפשר לו לפעול תחת מטרייה אזורית רחבה יותר.
אלא שהגישה הזו מתנגשת ישירות עם האינטרס האמריקני. מבחינת וושינגטון, הפרדת המסלולים היא תנאי יסוד להצלחת המהלך, כך מעריכים גורמים ביטחוניים.
לבנון נדרשת, לפי תפיסה זו, להיכנס להסדר ישיר עם ישראל ללא תלות בצירים אחרים, ובמקביל לפעול לפירוק חזבאללה מנשקו. זהו יעד שאינו רק ביטחוני, אלא גם פוליטי, שכן הוא נוגע לשאלת זהותה של המדינה הלבנונית ומבנה הכוח הפנימי שלה.
ההקשר הרחב יותר הוא העימות עם איראן. ההתפתחויות בזירה זו, בין אם הסדרה ובין אם הסלמה, צפויות להשפיע באופן ישיר על לבנון.
במצב שבו מרכז הכובד האזורי זז, גם ביירות נדרשת להגדיר מחדש את מיקומה. השאלה אינה רק האם לבנון תגיע להסכם עם ישראל, אלא האם היא תבחר להשתלב בסדר אזורי חדש, או להיאחז במבנה הקיים, על כל מגבלותיו.
המשך ההתמקדות בהסדרים ביטחוניים זמניים בלבד עלול להנציח את דפוסי העימות, ולהוביל לסבבים נוספים של הסלמה בעתיד בין לבנון לישראל.
במובן זה, לבנון ניצבת בפני דילמה קלאסית של מערכות פוליטיות מפוצלות, האם ללכת על מהלך אסטרטגי עמוק שמחייב שינוי פנימי כואב, או להעדיף יציבות יחסית בטווח הקצר במחיר של חוסר ודאות מתמשך.
כך או כך, להערכת הגורמים הביטחוניים, המרחב שבו פועלת לבנון הצטמצם משמעותית. הלחץ האמריקני, השינויים האזוריים והיחלשות מנגנוני ההכרעה הפנימיים מציבים אותה בנקודת מבחן. ההחלטות שיתקבלו בתקופה הקרובה לא יכריעו רק את סוגיית המלחמה בדרום לבנון, אלא את כיוונה האסטרטגי של המדינה לשנים הבאות.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
