למרות המסר החריף כלפי טהראן, גירוש השגריר האיראני מלבנון נתפס בישראל כמהלך סמלי בלבד, כל עוד לבנון נמנעת מהתמודדות ישירה עם סוגיית פירוק חזבאללה מנשקו.
כניסתה של פקיסטאן לזירת התיווך בין וושינגטון לטהראן משקפת את שאיפתה להפוך לשחקן אזורי מרכזי, אך גם חושפת אותה ללחצים סותרים, לסיכונים ביטחוניים ולחשש גובר כי היא תיאלץ להכריע בין בריתות מתחרות בעיצומו של עימות צבאי מתרחב.
בירושלים מעריכים כי יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד קאליבאף הפך לשחקן מפתח לא רק בזירה הפנימית אלא גם בערוץ המגעים מול ארה"ב, אך רואים בו אגוז קשה וחלק מהבעיה ולא מהפתרון, במיוחד לנוכח קשריו ההדוקים למשמרות המהפכה.
למרות שהסיכוי להסכם בין איראן לארה"ב הוא נמוך,החשש המרכזי בירושלים הוא שיושג הסכם שיותיר את המשטר האיראני על כנו ויחזק את שלוחותיו באזור, ובראשן חיזבאללה, מבלי להסיר את איום הגרעין והטילים הבליסטיים.
פרשנים במפרץ אומרים כי ההנהגה האיראנית נוהגת בטיפשות ובוחרת במדיניות "האדמה החרוכה" מול שכנותיה במפרץ, ומחליטה להרוס אותן על היושבים בהן,לדבריהם ההחלטה הזו מייצגת עיוורון
האם חזרתו האפשרית של רזא פהלווי לאיראן תוכל להפוך לזרז להפלת המשטר, או שתישאר מהלך סמלי מול עוצמת מנגנוני הביטחון והיעדר בסיס כוח פנימי?
המתקפות על איראן והלחץ הגובר מצד ארה"ב וישראל דוחקים את החות'ים להכרעה אסטרטגית בין נאמנות לציר ההתנגדות לבין שיקולי הישרדות פנימיים, כשברקע מחלוקות בתוך הנהגתם, מגבלות צבאיות וכלכליות, ואיום ממשי להידרדרות לעימות ישיר שיטלטל את מאזן הכוחות האזורי.
העימות הצבאי הפך למלחמת התשה אזורית, שבה איראן מנצלת את קלף האנרגיה ומיצרי הורמוז כדי להגביל את ארה"ב וישראל, להציב אותן בפני דילמות קשות בין הסלמה להפסקת המלחמה, ולעצב מחדש את מאזן הכוחות באזור.
העימות המתמשך עם איראן חושף את חולשות מערכי ההגנה של מדינות המפרץ ומאיץ דיון מחודש בהקמת ברית ביטחונית אזורית בסגנון נאט״ו, אך הפערים הפוליטיים, חוסר התיאום המבצעי והספקות לגבי מחויבות ארצות הברית מציבים סימני שאלה כבדים לגבי היכולת להפוך את החזון למציאות.
למרות התלות הכלכלית העמוקה של איראן במדינות המפרץ, ההנהגה האיראנית מהמרת על הסלמה צבאית נגדן כדי להפעיל לחץ אזורי ובינלאומי להפסקת המלחמה.
למרות המסר החריף כלפי טהראן, גירוש השגריר האיראני מלבנון נתפס בישראל כמהלך סמלי בלבד, כל עוד לבנון נמנעת מהתמודדות ישירה עם סוגיית פירוק חזבאללה מנשקו.
כניסתה של פקיסטאן לזירת התיווך בין וושינגטון לטהראן משקפת את שאיפתה להפוך לשחקן אזורי מרכזי, אך גם חושפת אותה ללחצים סותרים, לסיכונים ביטחוניים ולחשש גובר כי היא תיאלץ להכריע בין בריתות מתחרות בעיצומו של עימות צבאי מתרחב.
בירושלים מעריכים כי יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד קאליבאף הפך לשחקן מפתח לא רק בזירה הפנימית אלא גם בערוץ המגעים מול ארה"ב, אך רואים בו אגוז קשה וחלק מהבעיה ולא מהפתרון, במיוחד לנוכח קשריו ההדוקים למשמרות המהפכה.
למרות שהסיכוי להסכם בין איראן לארה"ב הוא נמוך,החשש המרכזי בירושלים הוא שיושג הסכם שיותיר את המשטר האיראני על כנו ויחזק את שלוחותיו באזור, ובראשן חיזבאללה, מבלי להסיר את איום הגרעין והטילים הבליסטיים.
פרשנים במפרץ אומרים כי ההנהגה האיראנית נוהגת בטיפשות ובוחרת במדיניות "האדמה החרוכה" מול שכנותיה במפרץ, ומחליטה להרוס אותן על היושבים בהן,לדבריהם ההחלטה הזו מייצגת עיוורון
האם חזרתו האפשרית של רזא פהלווי לאיראן תוכל להפוך לזרז להפלת המשטר, או שתישאר מהלך סמלי מול עוצמת מנגנוני הביטחון והיעדר בסיס כוח פנימי?
המתקפות על איראן והלחץ הגובר מצד ארה"ב וישראל דוחקים את החות'ים להכרעה אסטרטגית בין נאמנות לציר ההתנגדות לבין שיקולי הישרדות פנימיים, כשברקע מחלוקות בתוך הנהגתם, מגבלות צבאיות וכלכליות, ואיום ממשי להידרדרות לעימות ישיר שיטלטל את מאזן הכוחות האזורי.
העימות הצבאי הפך למלחמת התשה אזורית, שבה איראן מנצלת את קלף האנרגיה ומיצרי הורמוז כדי להגביל את ארה"ב וישראל, להציב אותן בפני דילמות קשות בין הסלמה להפסקת המלחמה, ולעצב מחדש את מאזן הכוחות באזור.
העימות המתמשך עם איראן חושף את חולשות מערכי ההגנה של מדינות המפרץ ומאיץ דיון מחודש בהקמת ברית ביטחונית אזורית בסגנון נאט״ו, אך הפערים הפוליטיים, חוסר התיאום המבצעי והספקות לגבי מחויבות ארצות הברית מציבים סימני שאלה כבדים לגבי היכולת להפוך את החזון למציאות.
למרות התלות הכלכלית העמוקה של איראן במדינות המפרץ, ההנהגה האיראנית מהמרת על הסלמה צבאית נגדן כדי להפעיל לחץ אזורי ובינלאומי להפסקת המלחמה.
